מי שמכיר אותי יודע שאחת הפנטזיות היותר חזקות היא זו שמעורבים בה ציבור של גברים.
בראש שלי, זה יכול לקרות בצורת חבורת גברים שיושבים בכורסאות שלהם כשאני עומדת מולם. כמו חפץ למכירה.
או למשל, להזדיין בחדר שיש בו חלון נסתר, כשמאחורי הקיר הם צופים בי (ואולי מתחלפים ביניהם בחדר עצמו).
לפעמים, כשיש מישהו שאני נמשכת אליו, אני מדמיינת אותו דווקא מתיישב לצפות בי נמסרת לאחר. סוג של סרסור אם תרצו. והתמונה הכי חזקה שיש לי- היא הרגע בו אותו זין נחדר אלי, ומתוך הכאב יש לי איזה מבט של מצוקה שמופנה לאותו אחד שיושב בכורסא. אבל הוא, הרגליים שלו משולבות והוא לא נחלץ לעזרתי או מזדהה עם הכאב שלי, הוא אדיש, מנוכר ומגורה. ובכל זאת, הגשמת הפנטזיה תפקידה לאפשר סביבה בטוחה לסכנה אפשרית, אז אמנם הוא לא עוזר לי. אבל עצם היותו שם, נותנת לי אפשרות לעשות את זה.
פנטזיה אחרת קשורה להפקרות של הגוף. מי שרוצה נוגע. אין לי שליטה על כלום. העיניים והידיים יכולות להיות קשורות, או שלא. מי שחושק, מלטף. אין לי חזקה או זכות על הגוף.
אופציה נוספת, אני נחקרת על ידי חבורת אנשי מדע כבעל חיים. הם מרותקים מהקשר ההדוק בין החלקים הרגשיים במוח שלי לבין הפיזיולוגיה של הגוף. למשל, עושים עליי ניסוי. גורמים לי להתאהב באובייקט מסוים ובודקים כיצד מנגנון ההרטבה בכוס שלי עובד כשהוא מנשק אותי. מרתקת אותם ההתנהגות הנשית שלי.
פעם הייתי קרובה מאוד לגאנג. הייתי באיזו מסיבה מפוקפקת וזיהיתי מישהו בזווית העין. הייתי כנראה שתויה ומאוד שובבה, כי פשוט התחלנו לדבר ותוך כמה דקות כבר עליתי עליו ללא חזייה.
התנשקנו בלהט, ופתאום הרגשתי ידיים נוספות נוגעות בי. אחת משמאל מלטפת את השד. אחרת מלמטה דוחפת לי אצבע לכוס. זה לא היה רגע של חילול הגוף, הרגשתי בעננים, בשליטה מטורפת.
בצבא, היו לנו מגרשי כדורסל מחוץ לבסיס של היישוב. ערב אחד שמעתי ששניים מהגדוד הולכים לשחק כדורסל, ובאופן מאוד לא טבעי, הלכתי איתם. לבד. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי משוחררת ככה. אמנם זה נראה רחוק באופק, אבל פעם הייתה תקופה שלא הרגשתי בנוח להישאר עם גבר לבד. בטח לא עם שניים (מעניין למה).
אז הלכנו, ושיחקנו. ונהניתי כל כך. והלוואי שהיה יותר מזה. ואולי, גם לא. אז, זה לא היה הזמן המתאים.
הראש, שם הכול מתחיל וגומר.