אתמול קצת נשבר לי הלב על מיה. חברה שהכרתי לפני שנה וחצי. היה חיבור מעניין ביני לבינה.
היא טיפוס, מהסוג שיום אחד יכול פשוט להסתפר קצוץ ולשנות את כל המראה מהקצה לקצה (זה מה שהיא עשתה לאחרונה).
השיער הקצר שלה והמראה הרזה היו לי קשים לצפייה. משהו שידר שם חולי. הזכירה לי מאוד את הילארי סוונק ב'boys don't cry'.
יש לה מאניה דיפרסיה ברקע ועבר לא פשוט של פגיעה מינית ושיטוטים בארץ, עד שהגיעה לאזור שלי.
אז אתמול נפגשתי איתה, מאז האביב הקודם לא התראינו. עוד כמה חברים הגיעו. הבאתי אלכוהול ועוגיות, והייתה גם גלידה ושתייה.
כשהגעתי התלהבתי מאוד מהבית שלה, אבל לאט לאט הבנתי שמי שגר במקום כזה לא עובר דברים טובים. הכול היה הפוך ומבולגן באופן קיצוני. אפילו שאני אחת הבלגניסטיות, זה הרגיש לי לא טוב. האבטלה והקורונה בטח לא הוסיפו. היא פרשה מהלימודים ואין לה עבודה.
כאב לי לראות איך היא שותה ומעשנת ומפגינה מיניות מוגזמת. לא כזאת שבשליטה או מרצון. משהו שטבוע בה.
לפעמים דימוי ההירואין שיק שאנחנו מקדשים, מתנפץ לרסיסים כשרואים בחורה מתנדנדת על הקצה.