יש לי קופסה חומה ישנה שאני שומרת מעל הארון. אני מביאה את הסולם הקטן ומטפסת, עד שאני תופסת בה. אני מתיישבת על המיטה ופותחת את המכסה וכך נגלים להם הזכרונות. מאות תמונות שמורות בקופסה. תמונות שאיני מוצאת אף פעם את הזמן להעביר אל אלבום. ואולי אני עושה זאת בכוונה, להשאיר אותן בחלל שמהווה תחנת מעבר, לא קבע. תמונות של הכלב הלבן שהיה לי, תמונות של אמא. ותמונה שלי, נשענת על עץ אקליפטוס. אמנם אני מחייכת, אבל בפנים אני יודעת שהחיוך ההוא היה שקרי.
לימים גדלתי ומצאתי חוויות מרגשות למלא לי את הימים והלילות. היינו נוסעים בטרמפים לים. שם בחוף, המים נצצו באור הירח והכוכבים. הבגדים שלנו על החול הקר, וגופנו טובל במים החמימים.
ובעודנו במים הסתכלנו אל השמיים. וחשבנו שנהיה אחרים. וחלמנו וקיווינו ודמיינו חיים חדשים. רטובים הלכנו אל החוף, מרגישים את החול עוטף את רגלינו. התחבקנו על שפת הים בשמיכה אחת דקה, שהספיקה ללילה שלם.
והעיניים שלך היו יפות וכחולות, וכמה שיפות, עצובות. ורציתי לשמח אותך, שיהיה לך טוב. אבל לא ידעתי, שלא אוכל לגרום לזה לקרות.
וגדלנו והשתנינו. נהיינו מבוגרים. וטביעות הרגליים שלנו בחוף הים נמחקו על ידי אחרים.
אבל הזכרונות נשארו בי. ומגע ידך בגבי.
ועדיין, שנים רבות לאחר מכן, אני מחפשת את אותה היד שחיממה אותי.
בוקר טוב ובהצלחה לסטורי במבחן!
:-)