זה היה לפני שנה, אולי יותר. תקופת הסגר בקיצוניות הרבה ביותר שלה. כשלא יכולנו להתרחק יותר מ-100 מ' מהבית.
הוא היה מאחת האפליקציות, בעל גלידרייה באזור שלי.
קבענו להיפגש. הוא הגיע עם האופנוע. אני זוכרת ששכנים ברחוב ליד שרו בקולי קולות, ערב קריוקי כזה. הוא נחרד לשמע המוזיקה.
הוא הגיע בגישה לא נעימה. עייף, עצבני. האינטואיציה שלי אמרה לי שמשהו כאן לא טוב. ולמרות זאת, המשכתי.
הייתה לי איזו פנטזיה שהוא יזיין אותי על המדרגות של התיאטרון. בפועל, כשהגענו לשם, פתאום פחות התחשק לי. זה היה יותר מדי קרוב לבית.
אבל כן שאלתי אותו אם הוא הביא קונדומים, והוא אמר שלא. אני זוכרת שהסתכלתי עליו המומה. איך אתה מעז להגיע בלי קונדומים?
הייתי עצבנית, אבל הריצוי היה חזק ממני. או מה שזה לא יהיה שגורם לי לעשות דברים כאלה.
הלכנו כל הדרך חזרה, כדי שאני אביא קונדום.
חזרתי, ישבנו על גדר בטון של הבית ממול. כל כך לא רציתי, אבל רציתי. אני לא מצליחה להגדיר את התחושה ההיא.
ואז נכנסנו לאוטו שלי. מתחת לבית. כשאמא שלי יכולה כל רגע לרדת, ולראות את הפנים של הבת שלה בתוך המושב האחורי.
אז בהתחלה הייתי עליו, והוא ישר חדר לי לתחת. זה היה כואב, אבל נסבל. הייתה שם סוג של תשוקה. הובלה אל תוך שחרור מסוכן.
כרעתי על ארבע והוא שוב חדר לי לתחת. ואני זוכרת את זה עד עכשיו. הייתה לו טכניקה של מעגלים כאלו, להתחיל מבחוץ, להרחיב ולהרגיל את החור.
ואז ביקשתי שישים קונדום. בין אנקה לאנחה, "שים קונדום". כשהוא כבר בתוכי, "שים קונדום".
אבל הוא עשה מה שהוא רצה. ולא שם.
ואחרי כמה דקות בתוכי הוא גמר. ואז הוא רצה להתנשק, ואני כבר לא רציתי.
המבט שלי היה מושפל. הרגליים רעדו. ליוויתי אותו לתחילת הרחוב, והראיתי לו לאן הוא צריך ללכת כדי להגיע לאופנוע.
וכשאמרתי להתראות, לא יכולתי להסתכל לו בעיניים.
---
היום בעבודה, בין שעמום כזה לאחר, שמעתי פודקאסט מצוין, מאיר ומעורר, שאני ממליצה לכולכם לשמוע.
אתמול, לעומת לפני שנה, כשלא רציתי, הפסקתי. ואני שמחה, שלמדתי לסרב.
אבל הלוואי, ולא הייתי צריכה ללמוד את הכול מניסוי וטעייה.
כשמתנסים על הגוף, נשארות צלקות.
לילה טוב.