בהשראת תא וידויים.
===
יש לי חוסר בדמויות הוריות. הנה אמרתי את זה.
עכשיו אני יכולה לתמלל במילים את מה ששנים הרגשתי, אך לא היו לי המילים והחוכמה לדעת כמה שאני צמאה לסמכות, לגבולות, ליחס ולאהבה.
יש לי חוסר בדמות אב. זה באופן חד משמעי ולא משתמע לשתי פנים. אבא שלי היה איש ים במשך כל שנות חיי. העבודה אצלו הייתה במקום ראשון. גם מעליי. אופי העבודה, משמרות כבדות של שעות ארוכות, גרמו לחוסר יציבות. לא הייתי רואה אותו באופן קבוע. לעיתים, חודשים ארוכים.
אבא שלי מעולם לא הצליח להבין את התפקיד שלו בחיים שלי. לעולם לא הצליח להבין את הכאב בלחכות לאבא בביה"ס בצהריים והוא לא מגיע.
את הבכי בלדעת שהוא טס לחו"ל, למרות שקבענו לטייל יחד ביום העצמאות.
את ימי שישי הבודדים. כשאני שומעת את כל המשפחות מתכנסות לאכול ולשמוח, ואצלי בבית שקט.
לימים, בכיתה י"א, הוא הגזים ובמשך שנה שתקתי מולו. לא עניתי לו לשיחות, להודעות. והתקווה היחידה שלי הייתה, שיום אחד הוא יחכה לי מתחת לבית וידרוש שארד. שיחכה שם, בחום, בקור, ויוכיח לי שהוא נלחם עליי. הפנטזיה לא התממשה והוא מעולם לא הגיע. בסופו של דבר, בעזרת יועצת ביה"ס החלטתי מספר החלטות שהיום תורמות לעובדה שיש לנו איזשהו קשר.
הבעיה בהתנהגות ההורית הזו, היא שבהתבגרותי, כבר לא ראיתי אותו כדמות משפיעה על החיים שלי. הוא אבא למזכרת. הוא אבא לתמונה על מדף. לזיכרון מחופשה בחו"ל. אבל הוא לא אבא שאני יכולה לבכות לו. הוא לא אבא שאני סומכת במאה האחוזים על העצה שלו. והאמת היא? שהוא לא מוטרד מזה בכלל. אני חושבת שאבא שלי כבר הספיק להכיר את עצמו בשנותיו הארוכות. הוא ויתר. פשוט ויתר. זה מי שהוא. עכשיו הוא מחכה שאני אבין את זה.
===
ולגבי אמא שלי. לאמא שלי יש קושי בלהראות רגש חם ואהבה. לחבק, לנשק, לעטוף. בגלל זה נשיקות ידידותיות הן דבר לא רגיל בשבילי. ואם אני אומרת למישהו שאני אוהבת אותו, זה לא עניין של מה בכך. לכל דבר יש כובד ומשמעות.
לא משנה כמה פעמים ביקשתי מאמא שלי להיות יותר חמה ואוהבת, היא לא הצליחה. החיים התאכזרו כלפיה לא מעט, אבל היא תמיד קמה. המשיכה. על זה, אני מעריצה אותה ומאחלת לעצמי את תעצומות הנפש. בגללה התבגרתי מהר. עשיתי דברים בגילאים לא תואמים. חשבתי מחשבות לא מתאימות. אני לעיתים חושבת, שאולי התקופה האחרונה היא גיל ההתבגרות שלא חוויתי.
המשפחה שלי היא משפחה מטריארכלית מובהקת. מורכבת מנשים ומובלת על ידי אחת. שנים החזקתי בתפיסות פמיניסטיות. לא רוצה להתחתן ברבנות. לא רוצה להיות תלויה בגבר. נלחמת בגברים, מתנצחת איתם. אבל בפועל, לא הרגשתי איתם בנוח, ועם זאת רציתי באהדה וביחס מהם. הדיסוננס הזה, של פחד ודחייה אבל משיכה עזה ותאווה, שיגע אותי. בכיתה י"ב רדף אחריי אחד הבחורים בכיתה. בחור נאה, אם כי לא הטעם שלי. אני זוכרת שבשיא החיזור שלו, חלמתי חלום. היינו בשירותים של ביה"ס וראיתי אותו מאחוריי במראה. הוא רוצה לאנוס אותי. אני אומרת "בבקשה לא". החלום נגמר. מאז הוא פסק בניסיונותיו.
===
אז מה קורה, אתם תוהים כשיש לך חוסר בדמויות סמכותיות-הוריות-אוהבות לאורך שנים? את מפתחת דימוי עצמי נמוך, אבל גם את היכולות להרים את עצמך פעם אחר פעם.
את בודדה בדידות קיומית, אבל גם מחפשת אהבה בכל מקום. מקיפה עצמך בחברים ללא הפסקה. רק לא להרגיש את הלבד.
את מרגישה שרוב האחריות על החיים האלו עלייך וזה גורם לך להיות שאפתנית. אבל את גם בפרדוקס ההוכחה. עושה כל דבר רק להוכיח לאמא שאת מוצלחת ולקבל מאבא יחס אמיתי. וזה לא עוזר, זה לא הפיתרון.
אז מה הפיתרון? ואיך מפסיקים להיות עבד לנסיבות?
כשתהיה לי התשובה, אעדכן. בינתיים מסע החיפוש די מעניין, ואני מנסה לראות את היופי שבסדק.
.