יש לילות שאת לא יודעת למה את לא נרדמת.
משהו יושב לך, מציק. כמו ילד קטן, נוגע בך, ובורח. אבל יש לילות, שבהן את יודעת מה מדיר שינה מעינייך - מי אחראי לכך.
אתה מדיר שינה מעיניי, ועל אף שפגשתי בך פעם אחת, זה הספיק לי. אני רוצה לחוות, לטעום, לשאול אותך, אבל מתאפקת.
אלו הן, הנסיבות שלי.
אני רוצה להחזיק את ידך. איני זוכרת אם ארוכה היא. איני זוכרת את הקווים שלאורכה ולרוחבה, ואת נקודות החן שעל גופך.
לא הספקתי לזכור על גופי אותך. לא הספקתי לקבל צלקת, או שריטה.
לא זכיתי לסימן כחול וסגול, שכמו הזמן יחליף צבעים וידהה.
איני רוצה לישון, אך אני עייפה. איני רוצה לחלום, כי החלומות באים לי בהקיץ.
אינך בא במגע עם רגשות. אתה קר ומחושב, אבל חמים וטוב-לב מבפנים.
לא סתם רציתי בך.
אלו הן, הנסיבות שלי.
וכמו שאני טוענת לומר, בסוף נשתנה.
בסוף הקשר ייפרם על ידי מחט כואבת ונטולת רגשות, כדי להמשיך ולרקום משהו חדש. היא תדחוק בי להמשיך.
זו, השולטת בי.
היא תדחוק בי להדחיק, לשכוח, להתגבר.
כמה שאבכה, כמה שאבקש, היא תאמר בקרירות "מספיק, עברי הלאה".
וכל שאעשה מאז הוא יהיה להיזכר מדי פעם בקווים שעל ידך.
לילה טובוש