יש לי קטע בטיולים, שאם עוברת עליי תקופה קשה, אני בוכה ברגע שאני מבינה שהם נגמרים.
משהו בסוף הכואב. מנסה לדחות את הקץ.
העומס שלאט משתחרר. ירידת מתח חדה שאני חווה. עצב שזה נגמר.
אני מפחדת משינויים, מאוד. אך נוכחתי לדעת, עם הזמן שהפחד הוא הנורא מכל. בכל דבר.
קשה לי באופן כללי עם פרידות. לכן, אני טובה בשמירה על קשרים עם אלו שנכנסו לי ללב.
מכל תקופה שנגמרה למדתי משהו חדש וגיליתי את עצמי מחדש. הכרתי עוד אדם, עוד סיפור, עוד יופי בעולם. כשהם נעלמו, התפוגגו או חלפו מן העולם, הרגשתי חלל ענק. היו יותר גדולים, היו פחות. אך החלל היה וכאב.
ועכשיו כשהטיול נגמר, הדמעות זולגות להן ומרטיבות את כל הפנים שלי.
הגעגוע והחוסר מפחידים אותי כל כך. אבל אני לא מוכנה להיכנע להם. אני נותנת להם את המקום הראוי, ואז אני מתקדמת הלאה.
מי ששם לב ראה שהסופ"ש היה די מעונן. קרוב לים הייתה בריזה שממש הרגישה כמו סוף הקיץ. כנראה שאלו רגעים אחרונים של קיץ. הכנה לסתיו.
תכף העצים ישירו את עליהם וימלאו את המדרכות בצבעי סתיו. את בגד הים יחליף צעיף חם. המשקה הקר יהפוך לספל קפה חם.
אני אכנס תחת המיטה וארגיש את חום הגוף שלי.
ואולי יהיה שם מישהו איתי, ואולי לא.
אבל זה לא משנה, כי יהיה לי טוב.