בזמן מירוץ החיים שלי, הוא חזר.
לא בקול רם ולא בצעקה, בשקט זר-מוכר.
הוא עמד בפתח הדלת כמו תמיד, יפה וטוב.
עם תיק ובקבוק, ואני ניגשת לחבק את אותו נווד אבוד.
בין צחוק לתלונה, בישלנו יחד בערב חמישי.
הוא סיפר לי על אביו שנפטר.
והתרגשתי ממנו בלבי, שהוא משתף אותי ברגעים כואבים מהעבר.
ואז הוא נעצב.
ניסיתי להחליף נושא, יפה לו הרבה יותר להיות שמח ומאושר.
ובלילה שיכורים, עושים אהבה.
לא סתם סקס, לא סתם זיון. אהבה.
ואני מבקשת בשקט, שיהיה חזק, כואב, שורט והוא ממשיך בעדינות אותי ללטף.
ואני כבר מתוסכלת. מבינה שהתרגלתי לסף כאב ועונג אחר. כנראה, שכחתי מגע של נווד-חוזר.
ואז גומרת כשהוא מעליי, רועדת ומתנשפת. והוא מחזיק אותי חזק כמו שהוא תמיד עושה.
ואני לרגע מוגנת, אני לרגע תחתיו.
ואולי, זה תמיד מה שחיפשתי. כן, זה כל כך ברור עכשיו.
אז בבוקר,
עוד נגיעות, עוד ליטופים. עוד זוג ידיים נוגעות אחת בשנייה, אוחזות בכוח, עוד חיבוקים.
הוא מספר לי עם הקפה, שהוא רוצה לטוס לעוד חודשיים-שלושה בחו"ל. להיזרק איפה שהוא ביוון או מינכן או מי יודע מה עכשיו.
לברוח, להתנתק, או בעצם להתחבר מחדש. העיקר להיות שוב אדם אחר, במקום חדש. ואני יודעת שבחייו של אותו נווד-חוזר, אין לי מקום. מה שיש לו הוא מציע, ומה שאין לו, לא.
ואני בוכה ונעצבת ומצטערת, שאלו החיים. ואז נכנסת למיטה לבד, לבכות על פרידות ונוודים.