הוא הציע לבוא אליי ככה, עם המדים של המילואים. היה לי ברור שזה יעשה לי את זה בטירוף. ידעתי לאן זה יוביל. לאן אני אוביל את זה.
אני עייפה ולא רציתי להיפגש על רגל אחת, אז החלטתי שהערב לא. אולי זו קלישאה, אבל אני חושבת שמשהו שנבנה עם הזמן, ולא בהכרח מושג מיד, הוא יותר מוערך. זה הגיוני כל כך.
הוא נחמד ורגיש ושקט. ביישן. אני לפעמים אוהבת אותם ככה. זה חמוד לי, כי גם אני כזו.
בדרך כלל אני נאדמת, מתבלבלת, נבוכה כשעומד מולי מישהו מוחצן ממני. אבל עם בחורים כמוהו, אני רגועה יותר ונינוחה.
לאורך השיחה, נשכבתי על המיטה שלי. העברתי את היד על המצעים הנעימים. כשהוא דיבר, דמיינתי שהוא כאן מלטף לי את הפנים. כמעט התפתיתי להזמין אותו. היד שלי גם גלשה לתחתונים, ליטפה. בלי כוונה מודעת.
כמו בתמונה למטה, הייתי רוצה שהוא ישחק לי עם השפתיים. אם יש משהו שאני אוהבת, זה את המשחק של אצבע עם פה. כזו ילדה.
משהו בפשטות שלו הרגיע אותי. אולי אני לא צריכה איזה מאצ'ו שידבר הרבה וילך עם חזה מתוח. אולי יום אחד, הסיפור יסתיים עם ילד טוב מהערבה. חבל שעכשיו הוא עולה לרמה.
לילה טוב:)