"אני מרגישה שאני עומדת להיות חולה". זה מה שאחת המרצות שלי אמרה לי השבוע. האמת? זה לא סבבה שמישהי שאמורה להיות בשבילי עוגן, במציאות כל-כך קשה, מראה כלפיי שביב של חולשה. אולי אאמץ את זה יום אחד.
מצחיק שעכשיו החולי הזה הגיע אליי. כן, זו תופעה די נפוצה להיות חולים כשמתחילה תקופה חדשה ועמוסה בחיים. ואולי זה פשוט החורף.
אצלי חולי מתחיל בגרון. השקדים מתנפחים ואז אני ממעיטה בדיבורים (אני כל כך אוהבת לדבר). באותם ימים שכאלה, ימים חלשים, אני מתכנסת אל תוך עצמי.
הערב אני לבד בדירה. השותפות לא כאן. סוף סוף. למה הן תמיד כאן? שקט בחוץ, מאוד. וגם בבית שקט. אני במקום פגיע וחלש. היה לי קיץ סוער, עמוס ומתיש. הן מבחינה נפשית והן רומנטית. אותו דבר לגבי הסופ"ש האחרון.
ועם זאת, ככל שהימים הולכים ומתקררים, אני מתחילה להסתגל לאנרגיה אחרת. כזו של צורך עז בשמיכה חמה, חום גוף גבוה וליטוף של יד, עדיף גבר.
אתמול אחרי המועדון התחננתי מהפרטנר-למסיבה שלי, שיוועתי, למגע. זה היה מביך ומשפיל ואני לא רוצה לדבר על זה יותר לעולם. כזו סצנה של בחורה כמוני, שמתחננת למגע והגבר לא נותן לה (ספק משועשע, ספק מבולבל?) היא נהדרת לצופה מן הצד, אבל לא לי. לא שאני מתביישת בעצמי או משהו כזה, הרי אני בסך הכול יצור אנושי, חם ופועם, והבחור שלצדי רצה לדבר על בחורות אחרות וכמה הזין שלו גדול. הוא הזכיר הרבה את הזין שלו. הוא באמת זין גדול. למעוניינות בשידוך, צרו קשר.
בכל מקרה, אני שואלת את עצמי "ומה עכשיו?". עוד בחור חדש? לא בא לי. רוצה את הטוב, המוכר והישן. כמו שמיכה ישנה מהילדות, שתמיד אפשר לחזור אליה כשמרגישים חולשה בלב.
אז היזיז עייף וכותב לי ש"החורף עוד לפנינו". מה שהוא לא יודע, זה שאני מתה להעיף אותו לכל הרוחות, ומאחלת לעצמי קשר בריא ויציב עד הקיץ הבא. כשסיפרתי לו, שזו המטרה הבאה שלי, הוא שאל בחשש: "והחבר הזה שיהיה לך, הוא יסכים שתפגשי עם גבר בן 40?". זו שאלה שמאוד הפתיעה אותי מצד אחד. בקטע של "ממתי אתה חושב עליי ככה?" ומצד שני, היא גרמה לי לחייך בלב. כן, זה מצב זמני. ה"לבד" הזה, שלנו, הרווקים, נראה כל כך נצחי. הוא לא באמת כזה. הוא זמני והוא בר-שינוי.
אני תוהה אם אני מפחדת מהמילה זוגיות. מקודם כשכתבתי שאני מאחלת לעצמי קשר בריא ויציב עד סוף החורף, זה היה בעצם זוגיות בריאה, אבל מחקתי ושיניתי. תמיד המילה זוגיות מעלה לי קונוטציה של דתייה נואשת, שמשתטחת על קברי צדיקים ומבקשת מאבא (או טאטא, תלוי בעדה) זוגיות כשרה עוד החודש. וול, נוט אין מיי קייס.
לפני כמה דקות ידיד ותיק מכאן התקשר אלי באופן מפתיע. סיפרתי לו קצת על סופ"ש מועדוני הסאדו הזה. ותוך כדי שאני מספרת לו על החוויה, אני מבינה כמה שמפריע לי כשהגבר שלצדי לא עף עליי. וואלה, אין מצב שאני יושבת מולך עם תחת חשוף (!), ואתה לא דוחף לי אצבע לתחת כדי להרחיב אותו לזין שלך. ולא הגיוני, שאני אתחנן לליטוף, נשיקה ומגע והצד השני לא יראה לי את אותו הרצון העז בחזרה.
באופן אירוני, היזיז האהוב הזה שלי, לא אוהב שאני נוגעת בו. נזכרתי בזה עכשיו. הרבה זמן לא נפגשנו, חודשיים בערך, ואז בפעם האחרונה שלחתי אליו ידיים, ללטף, כמו שאני אוהבת. הוא מאוד נרתע מהמגע. נורא מוזר לי גברים שלא אוהבים ליטופים. עוד יותר מוזר לי, שהוא כן עושה את זה לי, והרבה. לא שיש לי בעיה קונקרטית עם גברים כאלה, שיעשו מה בזין שלהם, אבל לא בבית הספר שלי.
ראיתי לא מזמן את הסרט החדש על הספר "הסוד". סרט גרוע מבחינה קולנועית לכל הדעות. מבחיל. כמעט הקאתי מהאפקטים הוויזואליים, הדמויות והמונולוגים הלא מרגשים ולא מדויקים. אבל, וזה אבל גדול, כן התחברתי למסר. בשביל שיקרה שינוי צריך לדמיין אותו. שוקלת לקנות את הספר ולא לקרוא לעולם.
השעה תכף 23:00, ואני בבית אחרי סופ"ש ללא מנוחה במרכז. איזה כיף זה ששבת מנוחה הופכת למרוץ אל הבדסמ הישראלי, שזועק הצילו. שמישהו עם קרן הון סיכון ישקיע בי כבר. תראו איזה טוב אני יכול להביא לחיי האהבה של האנושות. אולי שווה לי לשים שמלה ולקרוא לאבא בשמיים שיבוא לעזור כאן למטה? כנראה שמרוב חטאים, אלוהים כבר חסם אותי מזמן בווטסאפ.
שיהיה שבוע טוב ובריא:)