הגישה החדשה טוענת שכיום כל בני הנוער הם בסיכון. לא רק השכבות החלשות. לא רק אלה שימצאו עצמם מאחורי סורג ובריח, מנת יתר, או אלכוהוליזם.
גם אלה עם הטלפונים היקרים והמכוניות. גם אלה "הנורמטיבים" (מה זה נורמטיבי?). גם אלה עם הבית החם והאוהב, העזרה הכלכלית והתמיכה. היום כל בני הנוער הם בסיכון. סיכון להיפגע ברשת, או מחוץ לה. סיכון להיפגע מינית ו/או רגשית. מאדם קרוב או זר לו. מהילדים בכיתה, בבית הספר, בצבא, ובכלל איפה לא?
סיכון לא לחיות חיים בריאים ומאושרים.
זה תמיד היה כך. אבל לא שמענו, או לא דיברנו. החבאנו עמוק בפנים והתקדמנו הלאה. הישרדותי משהו, אבל לא יעיל לטווח הרחוק.
זה הרי תמיד מושך אותך פנימה. וכמה שתברח מזה, זה יחכה לך בפינת החדר ויחייך. יחכה להזדמנות לזחול אליך למיטה ולהדיר שינה מעיניך. תמיד יש מחיר להדחקה.
וחלק מהסיכון הוא גם להפוך לאנשים פאסיביים ומיואשים. כאלה שלא מסוגלים להאמין בשינוי וביכולת שלהם לשפר את חייהם. לשנות אותם. אנשים כאלה חסרי אמונה.
כן, המלאכה החשובה מכולן, היא לגרום לאנשים להאמין שהם האדון לגורלם. הם יעצבו אותו, הם ישנו, יתקנו ויחליפו אם צריך. העיקר שיפעלו ובתבונה. שיהיו בתנועה, שלא יישארו במקום כי מישהו אחר החליט. כי נסיבות החיים החליטו בשבילם.
בשיעורים מסוימים הרבה דברים עולים בי. בין אם תלאות היום, או בין אם זכרונות מהעבר. תמיד אני מנסה לברוח. להתעסק במשהו אחר. לעזור למישהו. רק לא להתעסק בעצמי. רוצה לשכוח.
אבל השיעורים האלה דופקים לי בדלת ונכנסים בכוח. לא משנה כמה מנעולים, חומות וגדרות אציב, הם ימצאו את הפתח. הם גורמים לי לפגוש את עצמי מול המראה, להסתכל לעצמי בלבן של העיניים, וכל הזמן להרגיש. להרגיש. להרגיש.
וזה מכאיב. במיוחד כי אני מאוד רגישה עכשיו, וכי העניינים הם מהותיים. ברומו של עולם. ככה זה מרגיש כשאתה צעיר (זוכרים?). ובמיוחד כי אני מפחיתה לאחרונה. כבר לא לוקחת "משככי כאבים" כמו פעם.
משככי הכאבים שלי הם אמצעי בריחה שונים ומשונים. יש לי מגוון אמצעים לברוח, וכל אחד ימצא בעצמו אותם.
אז כן. המציאות אומרת לי שהגיע הזמן להתמודד. אמנם בעל כורחי, אבל זה לא נכון. אני כן רוצה להתנקות, אני כן רוצה לשחרר. ואת זה אני אשתדל לעשות בעזרת הרבה אהבה. מצד אנשים טובים באמצע הדרך, ולא מרגעים זולים ומזדמנים. ובעיקר מעצמי. עם אמונה כזו שאני האחראית היחידה לגורלי.
וברגעים של חוסר שליטה, ברגעים של שברון הלב או חוסר יכולת לדמיין עתיד טוב יותר, אני מתפרקת. נחלשת ומתפוררת. הכימיה עושה את שלה. הכול נצבע באפור שהופך לשחור, שהופך למלח של דמעות.
אבל כמו אור שנשבר לאלפי גוונים חדשים, כך אני מקווה שמתוך השבר שלי ייצא יופי. הרי הדברים החשובים באמת נסתרים לעין. ואמנם הדור שלי לא מצטיין בסבלנות שיא, אבל אני מנסה להזכיר לי אותה עכשיו.
לילה טוב:)