הסתכלתי על השעון אחרי שרוויתי משיחת הפילוסופיה המאולצת. "אני עדיין מתעניין במה שיש לך בין שתי האוזניים."
"השעה כבר 21:00", אני אומרת בחיוך ובנימוס. כמו רוצה לומר, בוא נתקדם לעניין שלשמו התכנסנו.
הוא מחייך ומסתכל בשעון, ואז בטלפון, ואז עליי.
"יש לי אינטרס לא לתת לך מיד את מה שאת רוצה".
אני מגלגלת עיניים וכבר רוצה להיות מעליו, מתחתיו, או מלפניו. הגעתי אחרי יום ארוך, יש לי עוד רכבת להספיק אליה, ואני רוצה כבר להרגיש את זה. אותו. בתוכי.
אז הוא מושך אותי מקצה הספה אליו. "בואי".
אני מתקרבת.
אחרי חודשיים שלא נפגשנו, זה הרגיש רחוק-קרוב. מעין תחושה מוזרה. תחושה מוכרת, אבל כזו שכבר אולי נשכחה.
התנשקנו. היה לי קשה לנשק אותו. כמו ישות מלאת צבעים, תחושות, מחשבות, שמתקשה לקבל סדר או צורה ברורים. הכול עדיין מבולגן, מפוזר, מבולבל.
הוא שולח יד לתחת שלי ולופת אותו מבעד למכנס.
"תתפשטי".
אני מורידה חולצה ומכנס ונעליים. תוהה, אולי מישהו עלול לראות הכול מהחלון. ממשיכה.
הוא מסתכל עליי למשך שניות שמרגישות נצח. כל כך נינוח, ואני נבוכה מאוד והמבט שלי מושפל מטה. מעבירה יד בשיער בחוסר נוחות.
"תפשקי רגליים".
הוא מחדיר לי אצבע תוך רגע. חזק ועמוק. גל של תחושות עובר לי בגוף בבת אחת.
הנה. זאת התחושה שרציתי. להרגיש מלאה מבפנים על ידו.
אני נאנחת חזק והיסטרי, ישר באוזן שלו. מחממת אותה באוויר חם ואנקות מתוקות. מחבקת אותו, נופלת עליו, ועוד רגע אפסיק אותו. אבקש ממנו יפה, לרדת למטה לרצפה הקרה, להיות על הברכיים ולפתוח את הפה.
לילה טוב.