כבר כמה ימים שאני מסתובבת חרמנית as hell, כמו שחלקכם קוראים. יש איזה תל אביבי שמטריף אותי ומרגש אותי, אבל הוא תמיד יישאר בשבילי פנטזיה. לעולם לא במציאות (וזה כבר לפעם אחרת). בפעם האחרונה שנפגשנו, לפני שבוע, היה לנו רגע של תשוקה מדהימה, אבל לא גמרנו. נותרתי עם גלי חרמנות מטריפים. במצב הפגיע הזה, אני מנסה לחיות את חיי :)
הערב אחרי הלימודים, הסטודנט החזיר אותי הביתה. הוא גם עזר לי להביא תנור חימום לדירה. כשחנינו, הוא שאל אם אני רוצה שהוא יעלה לי אותו עד לדלת - הייתי תמימה והסכמתי. הוא נכנס אליי הביתה, ואז לחדר השינה. הביט בי ושתק, את השתיקה הילדותית הזו שלו. זו שאומרת, אני עוד נזהר. רוצה אותך, אבל עוד נשאר רחוק. "קשה לך להגיד את מה שאתה רוצה?", שאלתי. שאלה רטורית לחלוטין. הוא עוד ילד, אני כבר מזמן אישה. הוא נשכב לצידי וליטף אותי. היה שם רגע כזה. ותוך כדי, הנפש שלי יודעת שזו לא אהבה. שהוא יזיין אותי ויילך, ואחר כך זה יהיה מביך ומוזר בלימודים. אבל התחושה המחרפנת הזאת שלי משתלטת עליי. לרצות ולא לרצות משהו בו זמנית.
אז לאט, אני משחררת לו את השליטה. כמו להיכנס למערבולת מבחירה. התחושה הזו היא מטורפת ומסוכנת ומרגשת אותי, והמלחמה שלי היא פנימית. האם להיענות לאידיאלים ולעקרונות? האם ללמוד מטעויות העבר? או פשוט לוותר לפעמים ולהיות לעוד רגע, הזונה שאני באמת. התנשקנו והוא נגע בי המון. התפתלתי והיה לי נעים. אז פתאום החדיר את הזין שלו וזיין אותי (מתה כשזה קורה ככה בהפתעה). בהתחלה הייתי על הגב, ואז מיוזמתי הסתובבתי לדוגי. אם אני זונה שלך, אז עד הסוף. זו התנוחה הכי כלבתית שלי.
תגיד לי שאני זונה, ביקשתי בלחש. "אני לא מסכים לזה", הוא אמר. שקרן. אז, היה רגע שהפסקתי. פתאום הרגשתי שזה לא נכון. שזו טעות. וכאן האתגר היה להפסיק הכול. גם אם זה יהיה מביך אחר כך. הלכתי להתקלח ואחרי כמה דקות חזרתי. הוא שאל אם הכול בסדר. לא. זה לא היה בסדר, אבל הפעם דיברתי. "אצלי הדברים אחרת. הסקס שלי נראה אחרת", אמרתי. כמו רוצה לומר, אני זונה במיטה ואני אוהבת את זה כל כך, אבל לאדם כמוך, שמכיר אותי מבחוץ, אסור לדעת את זה. ואסור לי לעשות את זה איתך. כי אתה תזכיר לי את זה כל פעם שאסתכל עליך. ואז המסכה שלי תיפול. גם אם רק אתה ואני יודעים.
גם ביטאתי מולו את הקושי לדעת שהוא פה לזיין וללכת. הוא הסכים איתי. ראיתי על העיניים שלו שהוא יודע שזה נכון. נשכבתי על המיטה עצובה. מתבקש היה שאגיד לו ללכת הא? הוא עוד לא הלך. הסתכל עליי שוכבת נוטפת ממים במגבת, ואז שוב שלח ידיים. עשה לי נעים ואז שוב עשה לי ביד. שלט בי דרך הכוס שלי. גנחתי, נאנקתי, כבר כאב לי. עצרתי אותו אחרי שלא הצלחתי לגמור. (אני פשוט מגיעה לשלב שבו מדגדג לי מדי.) הוא עשה לעצמו ביד ושיחקתי איתו קצת. מנעתי ממנו לגעת בעצמו, אני שנגעתי בו בעצמי. כשהכנסתי משחק פתאום התעודדתי, והרגשתי שהשליטה בידיי. עליתי עליו מחוייכת ואמרתי: "אתה צריך חינוך, אתה". את הידיים שלו החזקתי מלמעלה. ופשוט שיחקתי בזין שלו: הכנסתי ויצאתי. הכנסתי ויצאתי. הכנסתי ויצאתי. הרגשה מחרפנת להיות בשליטה מעליו. רכבתי עליו כמו שאני יודעת.
הוא זיין אותי כשאני מעליו. הציצים שלי נדפקים בפנים שלו. הורדתי את הראש קרוב אליו וגנחתי. כאן התחיל להיות לי כיף. "תגיד את זה", אמרתי, "תגיד שאני זונת הלימודים שלך". הפעם רציתי שיודה בזה. ובסוף הוא אמר, ואני שמחתי וחייכתי. כי אם אם יש משהו שאני שונאת זה צביעות. תהיה אמיתי. הוא התחנן שארד לו, ולא הסכמתי. רציתי לגמור, אז חיפשנו את הויברטור שלי. כשמצאנו אותו, שמתי אותו בתוכי והתקרבתי לסטודנט. ואז פשוט התחברתי לתחושות האלו, לקונפליקטים שבתוכי ולעובדה שאני פשוט נמשכת לסכנה ולמה שלא ממש טוב לי.
זה הגיע. האורגזמה. אורגזמה מטורפת. צעקתי כל כך. זה יצא ממני. הייתי מוטלת על המיטה. שלחתי לעצמי יד וטפטפתי מיצי כוס ונוזלים שפרצו ממני בגמירה. הוא שוב חדר והפעם זיין אותי חזק ומהר. פישקתי עוד יותר את הרגליים, להרגיש את זה מבפנים. טיפות חמות של זרע זלגו לי על הבטן. הוא גמר. אז הוא קם. ואני ידעתי שזה נגמר. הלכתי להתקלח. המים היו קרים. שטפתי את כולי במים וסבון. חזרתי. עוד כמה מילים שהחלפנו והוא כבר הלך. בסוף עוד חזר לקחת משהו ששכח. והיה לי פחד נוראי שהתחושה שהייתה לי לפני שנה, כשכמעט שכבנו, וזו שהייתה לי לפני חצי שנה כששכבנו תחזור.
פחדתי מרגשות אשמה, עצב, בהלה. כמו שהיה לי. ועכשיו אני בסדר. פחות או יותר. רק לא רוצה שזה יקרה שוב. כי אני רוצה להזדיין כמו משוגעת, ולשחק בפנטזיות שלי, עם מישהו שאוהב אותי ואני אותו. עם הסטודנט זה יותר מדי בזוי ומיני, ומרגיש כמו הדבר האמיתי. Consensual non Consensual הוא דבר מדהים. הסטודנט פשוט הופך אותו ליותר מדי אמיתי, ועם זאת שקרי לחלוטין. כי אני רוצה שהסקס שלי יהיה עמוק. רגשי. חיבור בין נפש לנפש. אני אמצא אותו, נכון?
אני אמצא את האחד שלי בין כל הבלאגן הזה.
ובינתיים, הודעתי בעבודה על סיום תפקידי, כך שנשאר לי בערך חודש שם. אחר כך, אני רוצה לנוח. אבל גם לעשות הרבה דברים שלא יצא לי. לטייל, לעשות ספורט, לבשל, לאכול בריא. לצאת לחקור את הסביבה הקרובה שלי, גם הרחוקה. לכתוב, ללמוד, לנשום. לפגוש משפחה, וחברים רחוקים. ובעיקר להמציא את עצמי מחדש.
אני אצליח, נכון?
בטוח.
לילה טוב :)