אני יושבת בבית הקפה.
אני שותה קפה חם, אחרי ששבעתי מסלט קינואה, עדשים, ירקות. אחרי שלגמתי מרק כתום חם.
יש הרבה עוני בעולם, ואני זוכרת אותו.
אני זוכרת שיש אנשים שלא יכולים לשבת במקום נעים עם מוזיקה טובה וליהנות משיחת חולין של צהרי שישי. יש אנשים שמוותרים על הרבה מהעונג שאני זוכה לו יום יום שעה שעה, כי הם צריכים לדאוג לבית, לילדים, למשפחה. יש ילדים שלא טועמים טעם אוכל בריא ומזין. יש ילדים שלא מקבלים מספיק חיבוקים חמים, כי ההורים שלהם חייבים לעבוד גם ביום, גם בלילה. יש קשישים שצריכים לבחור על איזו תרופה הם יוותרו החודש בשביל אוכל.
אני יושבת כאן וחושבת שבסופו של דבר, כל מה שיש לי בחיים הוא הראש שלי והיכולות הבינאישיות שלי. הראש שלי טומן בחובו את החלומות, הדמיונות, היצירה. יש אנשים שאין להם כבר אפשרות לחלום. או לפחות, כך הם מאמינים, לא אני. אם יש משהו שאוכל לתת יום אחד לאדם אחר, הוא אמונה בחלום.
הם ויתרו מזמן על החלום למען מלחמת ההישרדות היום יומית שלהם. כל אחד בתחומו. מי מהם שלא יודע מתי יאכל את הארוחה החמה הבאה. מי מהם שלא יודע כיצד ישלם את חשבונות החשמל. מי מהם שכבר מתמקם במקום השינה שלו בגן הציבורי. מי מהם שלעולם לא ישלים בגרות, על אף שהיה רוצה. מי שלא ייקח בחשבון בכלל השכלה גבוהה. זה שיעבוד 14 שעות ביום, ועדיין לא יגמור את החודש. העוני פנים רבות לו. הוא רב-מימדי, הוא נסתר לעיתים כלפי חוץ, אבל הוא נוכח וקיים בחיים האלו. רק צריך לבחור להביט בו ולא לשכוח ממנו.
ואני לעולם לא אסתכל על אותם אנשים בזלזול. אף פעם לא אעדיף את העושר על פני העוני, לא אוהב את היוהרה על פני הצניעות.
אף פעם לא אראה בהם משהו קטן או חסר ערך. אתמקד בטוב שבהם. ואם הוא נסתר, אחפש ואנבור ואחקור עד שאמצא. הוא שם.
יש כל כך הרבה ללמוד מהם, כל כך הרבה השראה בהם. לכן, אני משתדלת להתמקד קודם כל בעיניים של מי שאני מדברת איתו. לזהות את הצבע שלהן, הייחוד. לשים לב לקמטים הקטנים בצד.
החלומות שלי הם הכול בשבילי. בלעדיהם, אני כלום.
אני לא חיה, לא שמחה, לא מאושרת. אמנם אני נושמת את הפעולה המכנית והאוטומטית - מכניסה אוויר, מוציאה. אבל אני לא חיה באמת, לא אם אין לי סיבה טובה או מישהו לקום בשבילם בבוקר.
אני רווקה ואני לבד. לעיתים זה מרגיש כך. ולעיתים אנשים, עוברי-אורח כאלה, מפתיעים אותי. מי שמזמין אותי לקפה, או מי שרוצה לצאת איתי לטיול. גם היום, לאחר שאני מקבלת מחמאות והערכה על החברותיות שבי, אני עדיין מופתעת מגילויי אהבה שכאלו. אלו הם השריטות והצלקות שלי.
הם שם, אנשים בודדים כמוני, שמחפשים מילה טובה, צחוק, ליטוף, חוויה או ריגוש.
והריגוש שלי, היכן הוא?
לעיתים אני שוכחת שהוא לא מסתכם רק בסקס או במסיבה.
לעיתים אני שוכחת להביט בפרח יקינטון סגול ולהתפעל מהיופי שלו. איך הוא פוקח את עליו בכל בוקר ועוצם אותם בכל ערב. איך הוא נושם בעצמו את חייו. ולעיתים אני שוכחת להביט מסביבי, בעיניים טובות. לשאול איש זר, מה הוא מצייר. לשאול איש מחשב על מה הוא עובד. לשאול איש עסקים מה הוא רוצה לבנות. לשאול אישה איך היא מרגישה הבוקר. להגיד לה שהיא יפה.
אבל לעיתים, אני גם נזכרת בכל אלו. ואז בכוחי לצבוע את כל קנבס החיים שלי בצבעים חיים וטובים.
נכון, לעיתים הקנבס נקרע. לעיתים צבעים שחורים מכסים אותו. לעיתים הוא גם נשרף בלהבות כאב, צער, עלבון וכישלון.
אבל מה שיפה בקנבס שלי, הוא שתמיד אני יכולה להתחיל מחדש.
הרי הוא בסך הכול, עוד דמיון, עוד יצירה, ואחרי הכול,
רק עוד חלום.
שבת שלום.