יש לי בעיה, אני יודעת.
בעיה בלשים גבולות לכאב. גבולות הגיון.
אני לא מדברת על כאב פיזי. לא סטירות לחי, לא נשיכות, לא סימנים כחולים. לא דברים שאפשר לראות בעין אנושית.
ואם אפילו שם, בתחום הפיזי, המצב יכול להפוך למעורפל ואפור, אז איך אפשר להתחיל לשים גבולות לכאב הפנימי? הנפשי? הלא-נראה, המתעתע.
הכאב והעונג שלי משחקים תופסת כל היום. ואני שרויה בין שניהם. הכאב הוא זה שיושב שם לצידי, כשאני אוכלת. זה שעולה לי במקלחת כמו אדים חמים, ומכסה את כל מסך הראייה. מעוור אותי. הרי הוא כל כך ברור, הכאב הזה. הוא כל כך כבד ונוכח. והוא מושך אותי למטה בכל רגע נתון כשהוא מגיע.
והעונג? העונג שלי מוכן לעשות הכול, עד כדי לפגוש את הכאב יום ביומו, רק כדי להתקיים. העונג שלי הוא הדבר שאני הכי מצפה לו. זה שמזרים לי את הדם מהר יותר, זה שגורם לי להרגיש על גג העולם.
אז מתי להחליט לשים לב שהנפש שלי צועקת וכאובה? צועקת לי, די. תפסיקי לענות את עצמך.
מתי לשים קץ לסבל הזה? ואיך? הכול כל כך מעורבב ומסובך. העונג עם הכאב, עם הרגש, התקווה והאכזבה.
איך להחליט איפה ומתי לשים גבולות לכאב, ומה זה אומר שעליי לעשות? האם יש לי נקודת אל-חזור? או שאני דווקא אדם של תהליכי הבנה ומחשבה ארוכים ומעגליים?
אני באמת בחורה חזקה. לא מוותרת בקלות. וזה לפעמים העקב אכילס שלי. אני לא יודעת די, גם במחיר הכי כואב. של לפגוע בעצמי. האמנם זו פגיעה עצמית? אני לא בטוחה וזה משגע אותי.
אני הרי נשארת במערבולת מסוימת בגלל שאני מייחלת לעונג הנכסף, אך הוא לא מגיע.
מדוע אני עוד שם?