היום, משהו בי התחבר לעצב. קמתי בבוקר ובכיתי. זה היה כמו רגע, שבו הבכי שהיה עצור בי אתמול פתאום יצא אל החופשי.
הכעס, הזעזוע והעלבון ביקרו בי לאחרונה. הם עברו בתוכי ועליי. אבל רק כשהתמסרתי אליהם, לכאב שהם הסבו לי, הם פינו את מקומם אל העצב. העצב רגוע ומכונס. אחריו, תגיע ההשלמה.
שמעתי הבוקר שיר עצוב, שמזכיר לי מישהו מהעבר. כשהוא טס לחו"ל, אי שם לפני כמה שנים, הייתי כל כך עצובה. לא נפרדנו בגלל ריב, התרחקות רגשית או בגידה. נפרדנו כי זה היה הגיל, וזה מה שבני גילנו עושים. הם נוסעים לחפש את עצמם.
וכמה שאהבתי אותו.
הוא היה שואל אותי, למה אני כל כך אוהבת אותו, למרות שהוא מתייחס אליי רע. איך זה הגיוני שאני לא מוותרת עליו. ידעתי שהוא חסר ביטחון והערכה עצמית מבפנים.
לימים הוא חזר לארץ. הייתי חייבת לראות אותו שוב. נפגשנו והוא היה אכזרי מתמיד. הוא רצה לשכב איתי, אבל אסר עליי לנשק אותו. זה היה העלבון הכי גדול שיכולתי לחוות. שם ויתרתי עליו. גם אם רציתי מדי פעם לדבר איתו, או להיפגש שוב - החיים הראו לי שוב ושוב שזו טעות אחת יותר מדי. לא מזמן, הוא קיבל ממני הודעה אחת אחרונה "אני לא רוצה לשמוע ממך. אל תכתוב לי יותר".
אני מקווה שחייכת מבפנים, ושהיית גאה בי שסוף סוף הפסקתי לפגוע בעצמי מולך. לפחות אני הייתי.
היום יצאתי ג'ינג'ר לגמרי. עושה לי חשק לצבוע לצבע אדמוני עז. תמיד אומרים שאדמוניות משוגעות.
לילה טוב.