כמו להמית אותך.
להתאבל.
לשחרר את הרגש אל מולך.
לשרוף דף נייר ולפזר בים.
להשליך זכרון שלך.
---
תמיד אני צריכה להרגיש טוב עם כולם. אני לא יודעת מה זה לא להרגיש ככה איתם.
והנה איתך, יש לי כתם אפל שמרחף מעליך ומעליי כשאני רואה אותך.
הגיע הזמן לסגור מעגל.
התחלנו ללמוד יחד באוקטובר של שנת 2020. הקורונה הייתה בעיצומה. סגר אחר סגר, אז למדנו בזום.
אבל בתוכנית שבה למדנו היו לנו סיורים בטבע אחת לשבועיים, וכך התוודעתי אליך. שמתי לב אליך מרחוק. עיניים ירוקות, שיער חום-שטני, שבאור הפך לג'ינג'י. הסתתרת מאחורי מעיל ירוק, זוכרת אותך שם בנוף המערה. באחד הסיורים התקרבתי אליך, דיברנו וגילינו שעשינו שנת שירות דומה באותו המקום, ומצאתי אליך קרבה. נראה לי שאחר כך קצת נדלקתי עליך. הסתובבתי יותר לידך.
אני זוכרת שבאותו זמן בדיוק גבר אחר עשה לי את אותו הדבר שאתה לימים תעשה לי. סיפרתי לך עליו, ומצאתי בך אולי, רק אולי, מעין תחליף לשחזור הטראומה. אז פלרטטנו קצת בווטסאפ, וידעתי שיש לך חברה. כשהגעת אליי הביתה, סיפרת לי שזו כנראה זוגיות על ערש דווי. אני זוכרת שמאוד רצית להילחם עליה. חשפתי לך את הבלוג הזה שאני כותבת, והקראתי לך את אחד הטקסטים הכי אישיים שלי, המורה למתמטיקה. אני זוכרת שאהבת אותו מאוד. לא קרה שום דבר באותה הפעם שהגעת.
הימים עברו, הפלרטוטים התקדמו. לא ידעתי בדיוק מה הולך לקרות. תחושת משיכה, תשוקה, ציפייה למשהו אסור ומסוכן - בעיקר שלי, אתה לא אמרת יותר מדי. כך זה היה תמיד, לא מדברים באמת.
אז בפעם השנייה, כשהזמנתי אותך, כבר עברתי דירה. הגעת אליי אז לחדר הישן, שגם אותו כבר עזבתי. הכנו את העבודה הנוראה ההיא בקורס הכי קשה שלנו. ואיכשהו, כל הזמן הייתה לי התחושה שהערב הולך לקרות משהו.
עשינו הפסקה, ואז התיישבת על המיטה שלי. נמתחת לאחור ונשכבת בחיוך ואנחה של עייפות. התיישבתי לידך. דיברנו קצת. קשקשת על פוליטיקה, ואני זוכרת ששאלתי אותך אם אתה יודע קצת להיות בשקט. חייכת ונישקתי אותך. ידעת לשלוח את הידיים די מהר, ומצאתי את עצמי עם אצבע שלך בתוכי, גונחת. היה גם רגע ששמת על הפה שלי את היד שלך. הרגשתי שזה עוד לא בטוח, עוד אין לי אמון. ביקשתי שתוריד. אחר כך הורדת את התחתונים שלך. ואני החזרתי לך אותם, כך 3 פעמים. וצר לי, צר לי כל כך על שלא ידעתי יותר להתנגד.
היינו אדומים ומבולבלים, האווירה הייתה מביכה כשהבנת שאני לא ממשיכה. היה לי כל כך מוזר ומביך. הייתי עירומה עם שיער פרוע ואתה דרוך ועצבני. חזרנו לעוד כמה רגעים להכין את העבודה. עדיין סומק על לחיי, ואני בוערת. רוצה-לא רוצה, כך זה תמיד היה.
עברו להם שישה חודשים ארוכים. אתה בינתיים נפרדת מהחברה שלך, ואני? אני לקחתי הפסקה ארוכה. לא הייתי עם אף אחד אחר, וגם אם כן - לא שכבנו. חצי השנה הראשונה בחיי מאז ששכבתי לראשונה, שלא שכבתי עם אף אחד. היה לי נורא קשה לראות אותך כל פעם בלימודים. חוסר הנוחות שהרגשתי אל מולך הייתה נוראה. בעיקר כי אף פעם לא ידעת לעשות את זה נעים, או קל, או נוח. על אף שאני ניסיתי. אני לא יודעת אם אתה מודע לדברים הללו, או אם משהו בנפש או באישיות שלך מסנן אותם מחוץ למערכת. ואז אני מגיעה. מעוז הרגש, התקשורת, ההכלה. מנסה לשלוח יד, או לפחות לנופף לשלום, ונתקלת באגרוף קמוץ וכועס, שגם רק מתרחק כשאני מנסה לפתוח אותו.
כן, אתה מסוג הגברים שמראים טיפה של רגש רק כשאת מתחתם זועקת. רק שם אתה תרשה לעצמך להרגיש, וגם זה לכמה דקות של פורקן. אחר כך, תחזור לחייך נטולי הפגיעות, ותספר לכולם כמה אתה חזק. אבל אני אדע בלב, שקשה לך ללכת לישון לבד בלילה, בדיוק כמו כולם.
אז ביוני, סוף השנה. יצאנו עם עוד כמה חברים מהלימודים בזמן קורס הקיץ. החזרת אותי ואת חברה שלי הביתה. היא נסעה, והשעה הייתה מאוחרת. שלחת לי הודעה ונפגשנו בלילה מאוחר. שם בפארק שליד הבית שלי, היית עם ידך עמוק בתוך התחתונים שלי. עונג. התמכרתי אליו והוא ערפל אותי. כך מתחילות הצרות האמיתיות שלי. הפסקנו שם, והתקדמנו אליי. הייתה שתיקה מוזרה כזו, והרגשתי כמו צאן לטבח. אנחנו עולים כדי לתת לך מה שאתה צריך, ולתת לי מה שאני מכורה אליו.
ושם סוף סוף, אחרי חצי שנה מאז שסירבתי לשכב איתך בפעם הראשונה, הרמת לי את הרגליים וחדרת עמוק. זה קרה. זיינת אותי כמו כלבה אמיתית, ואז הלכת. בפעם השנייה שנפגשנו, זו הייתה שוב יציאה של חברים בקיץ. זוכרת איך נזלתי מהחום והלחות. בסוף, מצצתי לך באוטו שלך מתחת לבית שלי ובלעתי הכול כמו כלבה טובה. ובלימודים, ספק אומר שלום ספק מסתכל. מרגישה זרה לידך. ובעיקר לא מבינה, איך אפשר להגיע איתך לכזו רמת אינטימיות ואחר כך להרגיש כל כך רחוקה. ולא ציפיתי אף פעם ליותר מדי, לא רציתי. רק ביקשתי שלום, או בוקר טוב, או מה שלומך. אתה יודע, כאלה נימוסים. נימוסים שאולי יגרמו לי קצת פחות להרגיש זונה עלובה.
כי כשזה מישהו שאני לא מכירה, או שהוא לא באמת מהחיים שלי. היכולת שלי להיות כך בלילה, ואחרת ביום היא קלה. אבל אתה, אתה נמצא שם כל הזמן. בהפסקה, בארוחת צהריים, ביציאות עם החברים או בטיולים. ואז המסכה שלי נופלת. אתה מראה שעל הקיר לכמה שאני זונה באמת. גם כשאני לא רוצה להרגיש ככה. וככל שהזמן עבר, הבנתי שאין לי פה פרטנר. וכל פעם שבה התעלמת ממני, רק פגעה בי יותר.
בפעם האחרונה שהסעת (ותסיע אי פעם) אותי הביתה, הזמנת את עצמך לעלות. ושוב מצאתי עצמי תחתיך זועקת וגונחת. שמת לי את היד על הפה, והפעם נתתי לך. ואז לרגע אחד, הרגשתי כבר לא טוב. התנתקתי, לא הייתי שם, ונעצבתי מאוד. שאלת אם הכול בסדר, ואני הלכתי למקלחת להתקלח. חזרתי ודיברתי איתך לראשונה על זה שאתה מזיין אותי וזורק. אחר כך לא מתייחס אליי בלימודים. וכפי שכבר כתבתי בעבר וסיפרתי על זה, העיניים שלך אמרו לי שאני צודקת, אבל זה כל מה שהם אמרו. הפה שלך שתק, ואני לא יודעת מה מתחולל לגברים כמוך בראש. האם אתם מנתקים עצמכם מהרגש? האם הוא פשוט לא קיים? אולי בגלל שאתה נוגע לי במקום כל כך פצוע ומדמם אני גם נוגעת לך. אבל אני בוכה ונעצבת ונכעסת, ואתה פשוט בורח רחוק.
אני כועסת עליך מאוד, שראית אותי במצב הפגיע הזה ולא ידעת להיות מספיק חזק כדי להפסיק. במקום זאת, כשנשכבתי על המיטה עצובה, שלחת אליי שוב ידיים. ידעת שברגע ששוב תיכנס אתה לא תצא שוב, וכך היה. שוב זיינת אותי חזק, ואני שכבר הייתי במערבולת עליתי עליך. וצעקתי עליך שתגיד את זה. תגיד שאני זונת הלימודים שלך. גמרת לי על כל הבטן.
ושוב נסגר הכפתור, ואתה הולך.
המעגל שב וחוזר ואתה ממשיך להתעלם ממני בלימודים. אני אומרת לא עוד, ואת העצב מחליף כעס רב. עוד ניסיתי לקבוע איתך פגישה אחרונה. "אני צריכה לדבר איתך". לא, אני לא בהריון, אתה פשוט פוגע בי כל כך. הברזת לי. חוויתי עלבון על השפלה על עלבון. ומאז החלטתי להתעלם ממך סופית בלימודים. אבל משהו בי לא משחרר. לפחות אני במקום אקטיבי של כעס במקום עצב של קורבן. אבל איך אני מוצאת מזור לכל הרגש הזה שאתה מציף בי פעמיים בשבוע כשאני בלימודים?
לאחרונה, עם כל לחץ המבחנים, המטלות, עזיבת העבודה והפרויקטים, זה עוד החמיר. אני צריכה להמית אותך בנפש שלי. צריכה להתאבל על מה שהיה. יכולתי לזכור רק את הדברים הרעים: את חוסר השליטה, הניצול, העצב שעוררת בי. יש סיבה שנמשכתי דווקא אליך. אני חושבת שידעתי שאתה יכול לחטט בפצע שלי. הזמנתי אותך לפגוע בי פעם אחר פעם. היה גם עונג, זה נכון.
אני מסרבת להיענות לגחמות הזמן ולספר לעצמי שבסוף הרגש יפחת וזה יעבור. כלומר, גם אם לא יעבור, אז לפחות ישקוט. אולי אכיר מישהו טוב לי ונעים? שייתן לי מה שאתה וכל השאר לא יכלו לתת - את עצמם. מישהו שיהיה לי לאוזן קשבת, לליטוף, לחיבוק. אז הנה אני, מזכירה לעצמי שוב, כל מה שקרה. ויש דברים ששכחתי, יש דברים שלא אמרתי, ובסוף יש אותך ואותי. ואני חותמת את הפרק הזה. אני אומרת להתראות, ותודה-לא-תודה. אני מנסה לומר שאולי החסך הזה שאתה העצמת יגרום לי לחפש בבחור הבא את כל מה שלא היה אצלך.
ומצד שני, יודעת, שבדרך כלל זה מה שאני הכי מופעלת ונמשכת אליו. רוע, קור, אכזריות, דחייה, זרות, ריחוק. לי יש איזו משאלת-לב לשנות, לתקן, להוכיח שזה אפשרי. משאלת שקר.
אבל מאמינה, שיום יבוא והכול יבוא על סדרו. אני אמצא את הקונספט המתאים לי, את האדם הנכון לי.
רציתי לדבר איתך, אפילו לנסות לקבוע שוב. אבל ברחת פעם אחת יותר מדי וזה הוכיח לי שפרטנר אין לי. כן, אתה לא צריך שום סגירת מעגל, רק אני. אז אני עושה אותה מול עצמי, בדבר שאני הכי טובה בו - כתיבה.