אני הולכת על הדיונה הצחורה.
רגליי נטמעות בחולה החם, ויוצרות טביעות רגליים במעלה הגבעה.
אני כורעת על ברכיי ונוגעת בו. מחזיקה אותו בין אצבעותיי, אך הוא חומק. כשעון חול, נופל וחוזר אל האדמה. כמו לא היה דבר, כמו לא הייתי כאן כלל.
ועכשיו אני יודעת שאני מצטערת שהכרתי אותך. צר לי שטעמתי משפתיך, שהרגשתי את חום החיבוק ונשרפתי מתשוקתי אליך. הלוואי ולא הייתי מכירה אותך. הלוואי ויכולתי לקחת גלולה כחולה-סגולה, שהייתה מוחקת כל רגש וזיכרון ממך.
זו הרעה החולה שלי, לרצות את מה שלעולם לא יוכל להיות שלי.
ועכשיו, הרוח מחקה את טביעות רגליי מהחול. הזמן עבר. וכך בסוף, גם אתה תישכח. או לפחות הכאב יהפוך לעמום, ואז ייעלם. אני רוצה לומר לך להתראות, בשבילי. לסיים את זה, ובו זמנית, כל כך לא. זהו עיקר הכאב. ואיני מסוגלת לומר דבר, הגרון שלי חנוק.
הלוואי ולא נכנסתי לאותו בר. הלוואי שלא עניתי לאותה שיחת טלפון. הלוואי שהייתי מפספסת את ההודעה. הלוואי ולא הייתי צוחקת ממך, הלוואי ולא הייתי נהנית איתך, הלוואי ולא הייתי נוגעת בך. הלוואי ולא היית נוגע בי.
הלוואי שהלב הזה יחלים מוקדם משחשבתי.