עוד כמה שנים אפגוש אותך כך במקרה. לא אזהה אותך מיד. אבל אז פתאום, האסימון ייפול.
אני אהסס. לומר שלום, או לא? אתה לפתע תסתובב ומבטנו ייפגשו. תבחין בילד שיושב בעגלת הסופר. בראש מורכן ממבוכה, אפסע לכיוונך.
"זוכר?", אשאל בחיוך. מבטך יהיה מרוצה למדי, ותאמר "וואו, כמה זמן עבר". אספר לך במה אני עובדת, והיכן אני גרה. מתי התחתנתי, ועם מי. אתה תספר לי שהילדים כבר גדלו, תשוויץ שכבר פרשת, ועכשיו אתם מטיילים בעולם.
אתה תחייך אליו ותשאל אותו לשמו. פתאום תעלה לי מחשבה שכשהכרנו, הבן שלך היה בגיל שלו. "אמא..", הוא ימלמל, ואז העלאת הזכרונות תיקטע ואחזור למציאות. "אני צריכה ללכת. היה טוב לראות אותך", אומר. "להתראות", אתה תגיד כשכבר איני רואה אותך.
בלילה, כשאלך לישון, אסתובב ממנו אל הצד השני. יהיה לי קשה להירדם, ופתאום אזכר בתקופה נושנה. אחת כזו, מבלבלת, כשהייתי עוד ילדה. אז מבלי משים, האצבע שלי תרפרף על השפתיים ואדמיין שזה המגע שלך. אחר כך היא תגלוש מטה וארגיש שזה כמו אז, פעם, כשאהבתי אותך. רק דמעה אחת שקטה תזלוג במורד הלחי שלי. הלוואי שהייתי יודעת שהפעם ההיא, הייתה הפעם האחרונה.
לא שכחתי אף פעם אף אחד מאוהביי. היו כאלה ששינו צורה לאחר שהתפכחתי. אהבות מזיקות שהדחקתי, או הבנתי והתרחקתי. והיו כאלה אהבות אחרות, לא אפשריות אבל כל כך מרגשות. הן היו כמו פרחים באביב. ריחן היה כה מתוק, אך קצר ובר-חלוף. וזה היה יופיין.
קצר כאן כל כך האביב.
שתהיה שבת שלום