תכף שנת הלימודים נגמרת. תכף קיץ, וים וחופש.
ותמיד בסיומה של תקופה אני בוחנת מה היה, וחושבת מה רוצה שיהיה.
אז קבעתי שיעור גיטרה, אחרי הרבה זמן שלא. ואני במחשבה מה עוד רוצה לעשות, ללמוד, לחדש.
יש לי עצב שאופף אותי לאחרונה. אני מדמה את זה לאוויר אפור של דכדוך, שמלווה אותי בכל חלל שאני נמצאת בו.
ואין לי מילים או דרך לבטא ממה נובע העצב הזה. כי על פניו הכול אמור להרגיש מאוד טוב.
השבוע התחלתי את העבודה החדשה. מבחינת עבודה בין ארבעה קירות, היא הכי קרובה לעולם התוכן שלי. אבל אני עוד לא יודעת לומר האם היא בשבילי. וזה בסדר, אני לוקחת את הזמן להחליט ללא לחץ מיותר.
ויש גברים שחוזרים מדי פעם לחיים שלי. וגברים כדרכם הולכים ובאים כמו מים. והם כבר לא מרגשים אותי אחרי שהם הלכו. אז אני לא מבינה למה הם חוזרים בכלל.
והעצב הזה, העצב. הוא כל כך קשה לי.
---
אני לוקחת את הצעצוע ומדמיינת.
ובדרך, המחשבות והפנטזיות מתערבבות לי,
ואז אתה עולה.
ופתאום אני מאוד נעצבת, אפילו יותר מתחושת העצב הכללית שאופפת אותי. פתאום זה עצב מדויק וחד. פתאום אני יודעת למה אני עצובה.
ואני חושבת על איך שדברים נגמרו, ואולי להיפגש עוד פעם אחרונה, להגיד שלום. וזה מרגיש פתטי כבר.
דמעה זולגת, בזמן שהצעצוע עובד.
וזו תמונה מאוד סוריאליסטית, לאונן בזמן שיורדות לך דמעות, כשאת חושבת על זה שהוא היה יותר בשבילך מאשר את היית בשבילו.
ושהוא לא יבין כמה ולמה הוא היה לך כל כך חשוב.
רק את תדעי.
אני אמשיך הלאה בסוף.
המנגינה הזאת כל כך יפה.
שבת שלום🦋