הרבה זמן לא עשיתי את זה. לא בצורה כנה עד כאב, לא לעומקם של הדברים. לא יכולתי. הרגשתי שהנפש שלי לא יכולה להירגע, לשבת לכתוב, להתמודד עם מה שעולה מתוכה.
התקופה האחרונה נראתה כמו רכבת הרים בפארק שעשועים. אני עולה, יורדת, מסתחררת. הכול נצבע בצבעים חזקים ועזים. רעיונות צצים לי בראש, ואני מממשת אותם.
בלילות היה לי קשה. חזרתי הביתה בשעות לא-שעות, והייתי זקוקה לזמן מעבר עד שנרדמתי, מה שגרר חוסר שעות שינה מתמשך. לפעמים גם לא היה לי בכלל חשק לישון, על אף שפיזית הרגשתי עייפה.
אני אוהבת את החיים שלי בקצב גבוה, מתפתחים ומתקדמים. תקופות בהן הכול תקוע מדכאות אותי מאוד. אבל אני לא רוצה לאבד את עצמי בכל הטירוף, כשהוא מגיע. אני רוצה לזכור לדאוג לעצמי. רוצה לזכור לעשות דברים רק בשביל הכיף וההנאה שלי.
שאלה אותי המטפלת שלי השבוע: "מה כיף בשבילך?", והיה לי קשה לענות לה. באמת התקשיתי למצוא דברים שהם הנאה מוחלטת עבורי. "להכיר מישהו חדש ולהיות איתו. לרקוד." עניתי. והיה לי קשה למצוא עוד תשובות.
אתמול עשיתי רשימה קטנה ואמשיך להוסיף אליה עוד דברים. אני מתגעגעת לשחק טניס, וכמעט שנתיים עברו מאז שהדלקת בברך התחילה, ועוד לא חלפה. רוצה לחפש ספורט תחרותי אחר, עד שהיא תעבור.
אבל הכול הכול - העבודה, העסק, לימודים, ההשגיות והרצון לטרוף את העולם לא שווים את זה, אם אני לא מאושרת בסופו של דבר. לא שמחה מהדרך, לא נחה לרגע או שניים.
אתמול שמעתי מושג יפה "Dolce far niente" - התענוג שבלא לעשות כלום. לא לעשות דבר, וגם לא להשתעמם מזה. המטרה שלי היא לא להיות כל הזמן בdoing, אלא בbeing.
חלק מהקטע הזה נכתב בסוף שבוע שעבר, ובסופ"ש שעבר נחתי, בישלתי, הזדיינתי והטענתי מצברים. החלטתי שהשבוע אני חוזרת בשעות נורמליות הביתה. אוכלת טוב, מתאמנת, ישנה מספיק. אני חייבת את זה לעצמי.
הסומק הזה על הפנים הוא דבר שאין לו תחליף מבחינתי.
שבוע טוב:)