אתמול נפגשתי בפעם השנייה עם הבחור הדתי.
יפה ומחוייך הוא הגיע, לבוש בחולצת פולו, עונד שעון כסוף על מפרק ידו. חיבקתי אותו חיבוק חזק ויצאנו לדרך. השמעתי לו פודקאסט שהכנתי ("דרך אגב, אתה מופיע שם". "מה?! למה בחור שהרגע הכרת מופיע בפודקאסט שלך?", השמעתי לו אותו והוא הבין שבסוף הפודקאסט צליל ההודעה שהוא שלח לי הרס לי את הטייק, אבל זה עדיין היה סופר מצחיק לשמוע אותי אחרי כמה משפטים מאוד רציני, אומרת בעצבים "סעמק.")
הסתובבנו לנו בעיר בחיפוש אחר המקום הטוב ביותר לשבת בו. במקום הראשון שהצעתי לא היו מקומות ישיבה שמצאו חן בעיניי, במקום אחר לא היה מקום בכלל. נכנסנו לפיצרייה מקומית שאני אוהבת, ש... איך לא, מוכרת פיצות עם פפרוני. חזרנו עם הזנב בין הרגליים למקום הראשון והתיישבנו. הוא פותח את התפריט והמנה הראשונה שהוא מסב את תשומת לבי אליה היא קורדון בלו. "הנה, את רואה. זו מנה קלאסית לא כשרה". אז הוא לא אכל כלום, ורק שתה בירה. כך גם אני, לא אוכל מול מישהי שלא יכול לאכול במקום מסוים. דיברנו ונחשפנו, והיה לי שם רגע שחשפתי עצמי באופן מאוד עמוק ורגיש. כל מה שהוא עשה זה להקשיב ומבחינתי זה היה מספיק. לאורך הפגישה הוא מחזיק לי את היד, מלטף. אנחנו יוצאים והוא מחפש מקום מבודד לקחת אותי אליו. מגיעים לבניין עם גרפיטי מפורסם ואני מסבירה לו עליו. הוא מתקרב אליי ואני יודעת שהוא רוצה לנשק אותי, מתבלבלות לי המילים ואני מתרגשת. "אני יכול להביך אותך?", הוא שואל. "כן.", "אני יכול לנשק אותך?", "כן."
ואז הוא התנפל עליי, מה זה התנפל. מי שלא התנשקה עם בחור דתי לא ידעה חרמנות מה היא. "לאט, לאט", אני מחייכת. מנשקת אותו בצוואר, מלקקת לו את האוזניים. ומבינה, שכל דבר שאני עושה עם הבחור הזה, זאת הפעם הראשונה בשבילו. והוא באורות.
אז מאחר ואני עברתי כבר את תקופות המזמוזים ברחובות העיר החשוכים, התחשק לי לחתוך משם. "היית עולה אליי, אם הייתי מציעה לך?". וראיתי שהוא רצה. כן, הוא רצה. אבל בראש שלי, דילמה. להזמין אותו אליי או לא?