הראש שלי לא מפסיק לעבוד. אף פעם.
ברגעים של חסד, המחשבות שקטות יותר. למשל, כשאיזה גבר מזיין אותי חזק בתחת. אז, הגוף שלי חזק מהנפש. אבל לפעמים גם בסקס המחשבות רודפות אותי. למשל, ברגע שהוא מפשיט אותי. ולא משנה כמה פעמים יעשה את זה, תמיד יעלו לי מחשבות של חוסר ביטחון ובושה. וגברים בימינו לא מספיק מחמיאים לך כדי שתרגישי בנוח. אנשים שוכחים לומר את המובן מאליו.
אני מבשלת לי למחר לנסיעה. ותוך כדי הראש רץ. אני חושבת על תסריטי שיחה אפשריים איתו. משהו בסגנון, "תשמע, אני חשבתי על זה. זה לא איום, זה פשוט התכנון שלי. אם יעבור עוד חודש בלי שאראה אותך, אני אבין שמלהיות באיזה שהוא סדר עדיפות, עברתי לתחתית סדר העדיפות, וכעת אני כבר לא בשום רשימה". אז למה שלא אחסוך לך את 2.5 השניות בהן אתה עונה לי שאתה עסוק, ולי את 2.5 השעות שאחשוב אם לשלוח לך הודעה בכלל או לא. ככה אני מרגיעה את עצמי שיש לי תוכנית. אני חושבת שאני מוכנה לוותר עליו לגמרי. ובאלי לומר לו גם שלמדתי ממנו המון, והלוואי שיכולתי ללמוד עוד. תמיד כשניסיתי להסביר לעצמי מה הוא בשבילי ומה אני בשבילו, הרגשתי טיפשה נורא. לא יכולה לומר שזה רומן, ולא יכולה לומר שזה רק סקס.
המטפלת שלי עשתה לי השבוע דמיון מודרך ובסופו שאלה אותי שאלה מאוד מעניינת. "אם יכולת לשים את כל המחשבות האלו במגירות, ולבחור איזו מגירה קרובה ואיזו רחוקה - מה היית עושה?". הדבר הראשון שעלה לי היא אהבה. רציתי לשים את המגירה הזו רחוק ממני. להתרחק. המגירה השנייה הייתה לחץ - רציתי לשים אותה רחוק ממני. טבע- הייתה מגירה שרציתי לשים מאוד קרוב אליי. "הטבע הוא משאב בשבילך", היא אמרה. "כן," עניתי. אבל המילה משאב היא לא נכונה. אני לא שואבת מהטבע שום דבר. אני חיה איתו בהרמוניה. ואז חשבתי שאולי כל כך חשוב לי לשמור על הטבע, כי זה הדבר הכי טהור שאני מכירה בעולם הזה. מגירות נוספות היו כסף, מיניות ואת השאר אני כבר לא זוכרת. נראה לי שמשפחה הייתה גם רחוקה. גם חברים. אמרתי שאני מאוכזבת מההתנהגות של החברות הקרובות שלי בתקופה האחרונה.
זו הייתה טכניקה ממש טובה לסידור מחשבות.
את מרבית הפגישה העברתי בבכי קורע לב. ואפילו לא הסתכלתי על המטפלת שלי. יש לה מבט רחמני כזה ואני לא נותנת בה עדיין אמון כדי לבכות מולה בנוחות. אני גם לא מספרת לה עדיין הרבה דברים. בתחילת הפגישה הגעתי עם לחץ נוראי בחזה. היה לי קשה לנשום וכל שאיפה שלקחתי לא נכנסה מספיק עמוק לריאות. והכאב עם התסכול שאת לא מצליחה לנשום עמוק - הוא נורא. זו תחושה שסחבתי עם עצמי כבר 3 ימים. ראיתי כבר 2 מטפלי שיאצו שלא הצליחו להעביר לי את זה. ואז המטפלת הזו, זו שאני לא סומכת עליה עדיין. היא עשתה לי את המדיטציה הזו. את הדמיון המודרך הזה. ושחררה את כל הכאב והלחץ שישבו שם. בכיתי ובכיתי, אחרי הרבה זמן שלא.
פעם הייתי בוכה הרבה יותר. שכחתי כמה זה משחרר אותי. ואולי עד אתמול, עוד לא הרשיתי לעצמי להתפרק. עוד לא יכולתי. והנה, סיימתי את המעבר לדירה החדשה, ואולי עתיד העבודה שלי בשנה הבאה נראה ברור יותר. וירידת המתח הזו, הותירה משקעים עודפים של לחץ בלי הרבה שחרור. אבל זו לא רק ירידת מתח. זה קצב השינויים בחיים שלי שאני לא מספיקה להסתגל למשהו אחר, והנה הוא משתנה.
הדבר האחרון שהיא שאלה אותי בדקה האחרונה שלנו יחד (תמיד נורא קשה לי בסיום הפגישה, כשאני חושבת שאצא מהדלת אשאר עם כל זה לבד). אז לפני שרצתי לשירותים להמשיך לבכות, היא שאלה מה יכול לעזור לי השבוע.
עניתי בשקט: "לכתוב, רק לכתוב. כשאני מדמיינת מה אני רוצה שיקרה, אני יודעת מה אני צריכה לעשות."
בעיניים נפוחות יצאתי מהחדר והלכתי לשירותים. הסתכלתי על עצמי במראה בוכה, והמשכתי לבכות.
ועם כל הכאב, שמחתי שהבכי הזה יצא.
לילה טוב ומלא באוויר. :)