מתחילה לחזור לי אנרגיה של טירוף. פיצוץ כזה שמחפש להתפרק. חוויה קיצונית. להשתולל.
השאלה מתי זה יקרה, איך. הגוף ונפש שלי לא יכולים להכיל את זה הערב, אבל משהו שם מבעבע.
אני רוצה את זה.
ולגבי אתמול, קמתי בשעה סבירה. אני בחוסר שעות שינה מסוים. הלכתי לתור אצל שיננית, וכמובן שגיליתי שהוא קורה בכלל בשבוע הבא. ברור שגיליתי את זה רק כשהגעתי להדפיס פתק בתור. שטויות. הלכתי לשתות קפה ולהנות קצת מהרחוב. אחר כך עבדתי עד 18:00 ומשם רצתי למטפלת שלי. טיפול רגשי שנועד לתת מענה לכל מה שמתרחש לי בראש, ובעיקר למנוע את ההצפות האלו שקורות אחת לכמה זמן - כשאני מאבדת את המילים, כשהנפש שלי נשחקת או נפגעת ואני לא יודעת מה לעשות כבר.
הגעתי אליה ואני זוכרת שעישנתי חצי סיגריה רגע לפני. אני מתחילה להיגמל מהסיגריות בדרך הדרגתית. אומרת לעצמי "לא עכשיו" כשמתחשק לי. מעשנת חצי סיגריה, ובכלל הרבה פחות. והכי הכי - קבעתי תאריך היפרדות - 31.8. שזה רגע מלחיץ כשלעצמו, רווי בפחד, איך אסתגל ואיך אתמודד עם זה - ולכמה זמן אצליח להיפרד מהן הפעם.
אז אני נכנסת אליה, אומרת שלום מנומס כמו תמיד. מתיישבת על המזרון ונשנענת על הקיר. בהתחלה היינו יושבות על כיסאות, אבל לי הכי נוח שם, אז עברנו. אנחנו מתחילות סמול טוק, ואני מספרת לה שראיתי מישהי באינסטגרם שמספרת על כך שאנשים עם רגישות יתר, מרגישים הצפה לעיתים. הצפה של מים, של רגשות, בכוס אחת. ואם אדם פחות רגיש, יודע לסדר את המים האלו, את הרגשות האלו בכוסות, ונותן לכל אחת את המקום שלה, אז אצל אדם רגיש - וכך אני תמיד מרגישה - אין את הפריווילגיה הזו. הכל נמצא כאן ועכשיו. ואין לאן לברוח.
ויש לי קטע עם המטפלת הזו. יש לה עיניים גדולות ומבט חודרני. היא נעימה אבל אני מרגישה שבסיטואציות האלו, שאני מנסה לשחרר את המגננות ולהתמסר לתהליך, אני חלשה. חשופה. אז, אני מרגישה שהיא רואה דרכי. אני מרגישה שכל תנועה, כל מילה שלי - נבחנת, נבדקת, מפורשת. אפילו הבעתי את זה בפניה אתמול, והיא התנגדה והסבירה לי שהיא מגיעה לכל מפגש ברמת beginners. כלומר, בלי להתחשב במה שהיה או מה שיהיה. הכאן ועכשיו.
והיא שואלת אותי שאלות, ויש לי בלאקים. "אני מרגישה שאני נמשכת לכל הקצוות" אני אומרת, כשהיא מנסה לחלץ ממני מילים. כשאני מנסה לחלץ מעצמי קו מחשבה ודיבור רציף. אני לא יודעת מה להגיד. כל דבר עובר תהליך מחשבה בראש שלי, לפני שאני פוצה פה. היא אומרת "בואי ניקח כמה דקות לשקט", ועושה דמיון מודרך. היא מדברת ומדברת, ואנחנו עוצמות עיניים. ואז יורדות לי הדמעות. אני מקנחת את האף והיא ממשיכה לדבר. למה רק כשהיא לא רואה אותי אני יכולה להוריד מעצמי דמעות? "פעם הייתי בוכה הרבה יותר", אמרתי לה והוספתי "קשה לי לבכות כאן. אני בדרך כלל עושה את זה ביני לבין עצמי".
היא מתעקשת איתי שאני לא מחוברת לרגשות שלי.
אני תוהה אם זה נכון, ואפילו אומרת לה "אין לי מגדיר לרגשות שלי". באמת קשה לי להבין איך אני מרגישה ברגע נתון. כועסת? עצובה? מפחדת? מאוכזבת? לפעמים זה מרגיש כל כך הרבה רגשות בו-זמנית. סיכמנו את הפגישה בלנסות לתרגל את זה, לנסות. כל מה שיש לנו זה את היכולת לנסות.
כי אחרי ששחררתי בעצמי את ההוא בחודש האחרון, כשהחלטתי להיגמל מסיגריות, כשאני מנסה לשחרר את האכילה הרגשית - כשאני משילה מעליי את כל המגננות ודרכי ההתמודדות הלא-בריאות, מה נשאר? רגשות. המון רגשות שקשה לי להכיל. המון דברים שאובייקטיבית קורים בחיים שלי - שינויים, לחצים, מאבקים, התמודדויות.
אמרתי לה אחרי הדמיון המודרך, שלאורך הזמן שהיא דיברה - עלתה לי המילה "אני". המושג "אני". אני ללא ספק בתהליך בירור, חקר של זהות.
היא שאלה אותי מה זה אני בשבילי, ואמרתי לה "קטנה".
"את מרגישה קטנה?"
אמרתי לה שהכול יחסי כמובן.
לילה טוב.