לא יכולתי להודות שאהבתי אותך.
לא יכולתי להראות לך רגשות.
במקום זה, דיברתי גבוהות
והסתתרתי מאחורי טענות ועמדות.
מדי פעם הייתי שואלת לשלומך.
גם כשידעתי שזה כבר לא הדדי.
שאלתי חברים מה לעשות,
והם היו אומרים: עזבי אותו כבר,
מגיע לך יותר, זה חד-צדדי.
כך המשכתי הלאה,
תמיד בסוף ממשיכים.
אך שמרתי לך מקום קטן אצלי.
גם אם רק של זכרון,
גם אם רק של חוויה,
הם עדיין שלי.
נכון שהיו הרבה רגעים קשים וכואבים.
לילות של בכי, עצבות ופחדים.
אבל ידעתי שאתה מכבד אותי,
ידעתי שאתה מעריך,
לא כמו האחרים.
היום מתחשק לי לשלוח לך הודעה אחת
"אני מבקשת רק דבר אחד. כשלא תרצה לשמוע ממני, בבקשה תגיד לי מיד."
ובינתיים אתנדנד על הקצה.
אלך ואחזור, הלוך ושוב.
מעל ים סוער, רגליי על קורת עץ דקה
אני אוהבת יותר מדי את הסכנה.
דרך אגב,
פגשתי מישהו מקסים.
הוא גורם לי להאמין
שיבואו רגעים חדשים וטובים
הוא גם משכיח אותך ממני
הרי בסוף עוד אשכח.
עד הלילות האלו,
שאכתוב לך שירים
שלעולם לא אשלח.