אני אף פעם לא מספרת לך, שיש בך רגע אחד, שבו אתה כבר לא אתה. אתה נהפך לגוף ללא תודעה, כשאתה הולם בי בקצב מתגבר.
המצח שלך מבצבץ מזיעה, וקצב הנשימה שלך מתגבר. אני מתבוננת בעיניים הירוקות שלך מלמטה, ואז מבקשת "תסתכל עליי". אתה מבין, אני בדרך כלל לא מסתכלת. אפילו עוצמת עיניים. בושה, מבוכה, או חוסר-רצון להיות ברגע, ואז אתה מגיע. ואני מבקשת שתסתכל עליי. אתה מבין?
אחר כך, יש רגע אחד, שגם אני נאבדת. אני זורמת בתחושה ללא רצון וללא מטרה. אני לרגע אינני אני. אני לא סך החוויות שצברתי. אין לי ניסיון, ידע או זהות. אלו שניות שמרגישות לי כמו חיים שלמים, ואני אף פעם לא מספרת לך, שזה הדבר שאני הכי רוצה. הכי צריכה.
אולי אתה רואה את זה כשהפה שלי פתוח למחצה. כשאני נאנחת וגונחת והידיים שלי נשמטות לצידי הגוף, וכבר אין הגנה.
אבל אולי אתה רואה את זה הכי בעיניים שלי.
אולי שם.