אני יושבת בבית הקפה. יש גשם בחוץ, אבל כאן נעים לי וחם. אני מתחבקת עם הסוודר הגדול מדי שלי, זה שאני הולכת איתו כבר די הרבה זמן. צלילים של פסנתר רוקדים באוויר. מישהו תפס לנגן בו, ואני כותבת לעצמי קצת.
אני חושבת לעצמי על אהבה. ומה בכלל אני רוצה. וכיצד זה הגיוני שעד היום, על אף שהרגשתי שאני מחפשת אהבה אמיתית, לא התחלתי מערכת יחסים רצינית עם אף אחד.
אני יודעת בכלל לאהוב? אני יודעת מה זה אומר לאהוב? האם טוב לי מדי לבד? האם אני יותר מדי עצמאית כדי להזדקק למישהו אחר?
ובזמן שאני שואלת את כל השאלות האלו, הקפה שלי מגיע. הוא חם, והוא מרגיע ומנחם אותי. וברור לי שאני יודעת לאהוב.
אני ממשיכה ושואלת. מה אני צריכה? מה אני מחפשת? האם אני באמת מוכנה לתת את כל כולי לאדם אחד? לכמה זמן? ואיך אדע מי ראוי ומי לא? ואיך אבטיח את הנצח, כשאפילו המחר לא ידוע כאן.
ולרגע השאלות נרגעות, ואני מביטה על דלת הכניסה שבקצה. אתה נכנס במעיל רטוב עם מטריה שאתה מניח בצד. קצב הנגינה מתגבר והצלילים עולים.
אתה מחפש אותי במבטך ואז מוצא, ומחייך. אני קמה אליך בחיוך, כי לא ראיתי אותך כל כך הרבה זמן. התגעגעתי אליך. באמת. ובלי שראית, החבאתי שתי דמעות קטנות שברחו, זה קורה לי לפעמים כשאני אוהבת מישהו יותר מדי. כשאני אוהבת אותך יותר מדי.
ואז יש לי תשובה אחת פחות. שאני רוצה, שאני מוכנה לאהוב.
אז פחות מעניין אותי לאן נצא, ולאן נטייל. ברור לי שלכל אחד יהיה את חייו. אתה תיתן לי את החופש לטייל, אבל לחזור. ואני אתן לך את האהבה ללא התנאי שלי.
ואני לא אצטרך אותך בשביל כסף, או קריירה, או ילדים. אפילו לא בשביל זה.
רק להרגיש בטוחה, רק להרגיש רגועה, רק לאהוב אותך.
זה כל מה שאני אצטרך ממך.
לילה טוב