איזה יום היה לי אתמול.
אני עוד באמת בהתאוששות.
נסעתי לעיר לחפש דרכים חדשות. נראה לי שמצאתי. כשחזרתי הביתה, וראיתי את הנוף הזה. משהו נרגע. הלכתי לאכול פיצה במקום שכונתי שאני מאוד אוהבת ודיברתי עם שני חבר'ה שם. בסוף אכלנו גם פיצה ביחד. דיברתי באותו יום עם המון אנשים זרים. עם האמנית בקריית המלאכה. עם השחקנית באוטובוס. עם המוכרת ברכבת. עם נציגת הקבלה. אני כל כך אוהבת שיחות עם זרים.
בכל אופן, הלכתי לפיצה כי הייתי רעבה, אבל גם כי חיכיתי לתשובה מהשחקן מתי נפגשים. בסוף ויתרתי וחזרתי הביתה. אני במיטה בפיג'מה, עטופה מכל צד בכריות ושמיכות מלטפות, והוא מתקשר ומנסה לשכנע אותי להיפגש.
בטרגדיה, תמיד יש טעות גורלית. אני לא יודעת אם זו טרגדיה, אבל הייתה החלטה כזאת גורלית של יאללה בוא. אז מה אם אני עייפה ורצוצה. הודעתי לעבודה שאני לא מרגישה טוב ולא אגיע מחר (זה מה שאני עושה כבר מחמישי שעבר בעבודה אחת, ועכשיו בעבודה השנייה).
התארגנתי. ירדתי. נפגשנו. נראה טוב. אני תמיד רוצה אשכנזי לבנבן אבל הפעם באמת החברות הקרובות ששאלתי אמרו שהוא נראה ממש טוב, אז הלכתי. מתחילים ללכת, לטייל. לדבר. בהתחלה שנינו ביישנים, אחר כך הוא יותר מדבר. אחר כך רק הוא מדבר. על מכירות, על קונספירציות, על הימורים. באמת, על מה לא?
לא קלטתי את הבנאדם מיד, וזה היה מוזר. אני קולטת אנשים די מהר ומסדרת אותם מיד במגירות שלי. אבל הוא היה יוצא דופן. תזזיתי מאוד מבחינה מחשבתית, אומר כל מה שיש לו להגיד, טעון אבל גם תמים ונחמד וחיובי מאוד.
בין כל בליל המידע שהוא העביר לי, עצרתי איתו באחד הפארקים והצעתי לו לשכב איתי ולראות את הכוכבים. פתאום הוא נרגע. כשהוא הסתכל למעלה הוא נרגע. שקט. מתבוננים. הנה מארס בכיוון הזה, וכוכב הצפון שם. כמה זה מרגיע להתבונן בכוכבים.
היה מאוד קר אתמול בלילה ולאט לאט לקחתי אותו יותר לכיוון הדירה שלי. רציתי לחזור כי לא מצאתי מקום להיכנס שם בשיחה. האמת, שהיה בו גם משהו קודר ומפחיד. קצת חששתי להיות בנוכחותו, כי הרגשתי שהוא כמו על סמים ממריצים או משהו.
מה שמעניין הוא הפתיחות שלו כלפי הביקורת החדה שלי. אמרתי לו: "בקושי שאלת אותי שאלות", או "דיברת המון". והוא לא קיבל את זה באופן שלילי, אלא חשב.
"אתה רוצה תה?", שאלתי.
והוא עלה אליי הביתה.
הכנתי תה תפוחים עם קינמון במטבח והוא הלך למיטה שלי להתחמם. מצאתי אותו תחת השמיכה, כמו ילד טוב, וזה נורא הצחיק אותי. בהתחלה התיישבתי לצידו, ואז אחרי כמה דקות התקרבתי אליו יותר ונכנסתי תחת השמיכה. "סוף סוף החלטת להצטרף אליי", הוא אמר. "עכשיו אחרי שהתה סיים לרתוח, אני יכולה לנוח".
התחלנו לנשום עמוק ולעצום עיניים. והידיים התקרבו כל פעם קצת. היה לו מגע מדהים, בעניין שהוא ידע באילו נקודות ללחוץ לי על הצוואר, כדי לתת לי תחושה חייתית ובו זמנית כנועה. הוא לחץ שם באופן כזה שגרם לי לאבד כל שליטה. להתמכר לעונג.
אני ליטפתי את הזיפים שלו והשיער הנעים. וכל פעם, כמו ילדה מפוחדת, התקרבתי קצת. נתתי עוד קצת.
במשך 3 שעות ליטפנו, נגענו, התנשקנו. הוא נגע בי כל כך טוב. ליטף. המון פעמים החזיק לי את הידיים בדרכים משונות, כדי שלא אזוז. זה בדיוק הדבר שהכי מחרמן אותי.
היה כבר רותח במיטה והעפנו את השמיכה מעלינו. הוא בסוף סובב אותי ברגע אחד על הצד וחדר. "אוי ואבוי. את ממש צרה. בטח גומרים איתך בשנייה. אמרו לך את זה?". "כן, אמרו לי." אני מהנהנת על הכרית.
הוא יצא ממני ונשכבנו. אחר כך שוב נוגעים והוא מתקרב לפה שלי עם הזין שלו. הוא רואה שאני משדרת שאני לא ממש רוצה. "לא אוהבת?", הוא שואל. "לא מיד בהתחלה", אמרתי.
בסוף הוא ביקש שרק ארטיב אותו קצת, אז אמרתי לו לשכב על הגב והתחלתי לעלות ולרדת עם הפה על הזין שלו. לינוק ולמצוץ. הוא החזיק לי את התלתלים ונאנח. הסתכלתי עליו מדי פעם מרותק אליי. הוא שאל אם אני יכולה לגרום לו לגמור ממציצה. לא אומרת שזה לא קרה, אז רק חייכתי.
ואז עליתי עליו וחרפנתי אותו. התחככתי בזין שלו עם הכוס שלי. "מה את משוגעת? את רוצה שאני אגמור ברגע?"
האמת שלאורך כל הערב שיגעתי אותו. אני אוהבת לשגע אותם נורא. כל הזמן רציתי יותר. אני זו שהורידה לו את המכנס והחגורה.
ברגע שהוא אצלי במיטה, זה בלתי נמנע לא לשכב. הרגשתי שהוא לא רוצה למהר להזדיין. אבל בסוף משכתי עוד ועוד. הוא מלמל "וואו" כמה פעמים. לי זה החמיא. אני צריכה חיזוקים בסקס, לדעת שאני טובה ונעימה לו, גם אחרי כל השנים.
הוא חדר אליי כמה פעמים, אבל ידע שהוא יגמור מהר. זה כבר לא עניין אותי ורציתי שהוא יזיין אותי חזק. רציתי את היד מועכת לי את הראש ורציתי שהכוס שלי יירעד מהדפיקות. הסתובבתי לדוגי. הייתי כל כך רטובה ממנו שהוא היה בהלם ואמר "מה זה?".
הוא גמר די מהר, והשעה הייתה כבר 3 לפנות בוקר והוא עוד צריך לקום לעבודה. אז הוא ישר מתארגן ומתלבש ואני במיטה מסתכלת עליו ערומה. זה הרגע הכי עצוב כי הוא הורס לי את כל הכיף. ברגע הזה אני מרגישה שהוא היה כאן רק כדי לגמור, ועכשיו הוא יכול ללכת. זה רגע נורא קשה שאפילו יכול להרוס את כל מה שהיה לפניו.
אבל זה לא באמת שחור ולבן. כי הוא היה שם במשך המון זמן ונגע בי המון. זה פשוט עניין הגמירה שלכם הגברים, שאני לא מצליחה ולא אצליח להבין. מה אתם מרגישים באותו הרגע שגורם לכם לרצות לברוח כל כך מהר.
זה רגע שבו אני שואלת את עצמי למה הסקס תמיד נגמר כשהגבר גומר? ואיך אני יכולה למנוע מעצמי את העצבות מהרגע שבו הוא הולך וזה נגמר? ואיך אני יכולה למנוע את המצב הזה מראש? ומה אני אמורה לתווך ולהרגיש?
רק עכשיו חשבתי ביני לבין עצמי כמה שזה הזוי שכשהוא גומר הוא הולך. וזה לא רק הוא. זה כולם. הרי במשך 3 שעות הגירוי המיני שלי רק הלך וגדל. בסוף, גם הגיע לשיא בחדירה. אבל לא עברו כמה דקות והוא פשוט גמר. אבל אני עוד שם. לגמרי שם. ואז הוא פשוט הולך.
כבר יודעת שלא כדאי לקחת את זה אישית. פשוט לתת לרגע לקרות ולתת לו ללכת. הוא חיבק אותי לפני שיצא מהדלת, ואמרנו לילה טוב.
חזרתי למיטה והתעטפתי בכל השמיכות החמות, וגמרתי לבד.
אולי כל מה שהייתי צריכה זה להיות קשובה לצרכים שלי ולדאוג להם. לגמור לפניו. אולי זה היה עוזר לתחושה. וגם להגיד לו מראש לא ללכת מיד אחרי שהוא גומר. ואולי אלה דברים שצריכים להיות מובנים מאליו. ואולי הגבר הנכון פשוט לא יילך. וידאג שאני אגמור לפניו.
אולי.
בוקר טוב!