חוסר ודאות.
כך כתבתי היום בחול של הים.
הלכתי לי בבוקר, מהבית ועד הים. הליכה של כחצי שעה.
החלטתי שאם החיים תקועים כרגע, אם שום דבר לא משמח אותי, אם אין לי שמחה לקום איתה בבוקר, אלא רק חרדה ולחץ, אז לפחות להיות בתנועה. להיות בתנועה.
הסתכלתי על משהו ליד הים, ועלתה לי מחשבה מיוחדת. של ילדה. מחשבה של דמיון. ופתאום היו לי דמעות קטנות כאלה בעיניים, כי התגעגעתי אליה. לילדה שבי. לזו שמאמינה בטוב. שרוצה לעשות טוב. נטולת דאגות ומחשבות.
וגם עכשיו בזמן הכתיבה של זה, פתאום עולה לי בכי. אני עצובה. ואין סיבה מדויקת למה כל המדדים נמוכים כרגע.
עולה לי התחושה התמידית לברוח. לעזוב הכול ולברוח. אבל לא הפעם, הפעם אני לא יכולה. הפעם אני חייבת לסיים.
פעם כתבתי כאן את אחד המשפטים שכתובים לי על הקיר. "שום דבר לא נצחי, גם לא הבעיות שלנו". הוא נכון. אבל דווקא בתקופות האלה, של אובדן התשוקה, של אובדן השמחה. של חוסר הודאות. דווקא בתקופות האלו - הכול נראה נצחי, ושלא ייגמר. והאור בקצה לא נראה. זה מפחיד ומעציב.
אז החלטתי שאם זה כך לעת עתה, לפחות להיות בתנועה.
אני יודעת שיש המון בדידות מסביבי. אני מבינה שיש הרבה נחמה בלהיות ליד חברים, ליד משפחה. מקווה שאניע את עצמי גם לזה בקרוב.
הלוואי ואוכל למצוא שמחה. נחמה. משהו מיוחד לעשות, לראות, לשמוע. הלוואי.