אני רואה את שתי הדמויות שבסדרה על רצפת המשרד. המצח שלו נוצץ מזיעה והלחיים שלה אדומות.
אני נזכרת בלילות חמים שבהם הייתי באה למשרד שלך. אני שומעת את הצעדים האיטיים שהייתי לוקחת במעלה המדרגות. את ההמון והצופרים והרעש שהשארתי מאחורי הדלת.
כשהייתי נכנסת, תמיד היית לקראת סופה של שיחת טלפון. הלב שלי דפק והתרגש מכל מה שעומד לקרות. הייתה לי כמיהה אדירה להימצא ליד הדבר שאתה.
לא הייתי חושבת בבהירות באותם רגעים. לא הצלחתי להרגיע את הרגשות החזקים שרקדו בתוכי. נשרפתי וחומר הבעירה היה כל מה שבלב שלי. רק דבר אחד היה יכול להרגיע את השריפה.
אתה מסיים את השיחה ומתיישב לשיחה מהוגנת לידי. כמובן שאני לא מצליחה לחשוב בצלילות, או לסדר את המחשבות שלי.
כעבור מעט רגעים אחרי, אני למטה. רוכנת על ארבע תחת שולחן הישיבות. או, על הברכיים למולך. אני זוכרת שצחקתי כשחשבתי איך זה קורה כל כך מהר ובצורה טבעית שכזו.
ואחר כך אני שוכבת ללא תחתונים על הרצפה הקרה ואתה מעליי, ומה שקורה בין לבין, מטושטש אצלי מרוב תשוקה.
אין לי תיאורים עדינים ומדויקים לתאר את זה. רק מדי פעם, הבזקים של תמונות ותחושות. שלי רוכבת עליך, או אתה זז מעליי. והזיעה של שנינו מתערבבת ומחליקה את אותנו יחד. "תסתכל עליי", אני אומרת לך מלמטה, בזמן שאתה נמצא כל כך עמוק וחם בתוכי. תסתכל עליי, שיהיה לי עוד זיכרון.
אלה רגעים שאני לא מרגישה את הזמן עובר. אני כולי שם ואין מחשבה אחת שלא טבולה בעונג ובתשוקה. ובסוף, הרגל שלי נחה על שלך. הכול רוגע לעוד כמה שניות של חלום, לפני הנפילה למציאות.
בעודי עירומה, הייתי מביטה מאוהבת על הבניינים הנוצצים בלילה השחור והקיצי. ניסיתי לנצור כל רגע אחרון. אף פעם לא ידעתי מתי אראה אותך שוב.
והנה,
כבר עבר לו יותר מדי זמן.
לפעמים כל מה שנחוץ זה רומן. זה מחייה ומרגש וצובע את כל הרחוב בצבעים זוהרים ופועמים. מרטיב לי את התחתונים ומערפל לי את המחשבה.
אבל אם יתמזל מזלי - אמצא גם אהבה.