ההליכה לחוף הים נדמתה כלא נגמרת.
על אף שבדרך כלל אני הולכת אותה, כל מטר ומטר מתחנת האוטובוס אל הים היו קשים יותר ויותר.
הסתכלתי לשמיים ושמתי לב שהאובך שאפף אותנו במשך כיומיים התפוגג. שמיים כחולים מעוטרים בענני נוצה לבנים התגלו אליי. רוח קרירה ליטפה, ושמחתי שמזג האוויר השתפר.
הבנתי שאני בעיצומו של התקף חרדה, שמאופיין אצלי במעין הצטמצמות קנה הנשימה. הדבר הזה גורם לי קושי בנשימה. תחושה שאני לא מצליחה למלא את הריאות עד הסוף, לא מצליחה לנשום נשימה מלאה. זו תחושה מאוד מתסכלת.
כשהתחלתי לראות את הים, עודדתי את עצמי שבעוד רגע אני מגיעה. שמתי לב ששיפצו את אחד המבנים, והלכתי לבדוק אותו. לאחר מכן, הלכתי אל אחד הספסלים והנחתי את הדברים שלי עטופים במגבת. היו שם חפצים יקרי-ערך, שקיוויתי שאיש לא ייקח.
כי לקחו לי כבר לא מעט. גם לאורך חיי, אבל גם לאורך הלילה האחרון. נסחפתי אל שיחת טלפון, שנדמתה כמרתקת, אך התגלתה כמניפולציה טהורה.
יש לי ניסיון יחסי עם מניפולציות. עם אנשים מניפולטיביים. כשמדובר בהכרות רומנטית, הכי קשה לי לזהות את זה מראש. בהתחלה נדמה שזו הכרות רגילה, עד שדברים הופכים ללא נעימים. עולים הרבה סימני שאלה, ועוד לא מגיעה ההתפכחות, שנפלת קורבן למניפולציה.
זה התחיל בהרעפת מחמאות. האבולוציה אולי לימדה אותנו לא להאמין מיד למחמאות מוגזמות. זה לא נובע מחוסר ביטחון עצמי, כי אם נורת אזהרה. מה האדם הזה רוצה ממך? הרי משיחת טלפון אחת, אדם לא יכול לקבוע דברים כאלה, לפחות לעניות דעתי. אפשר לשים לב לדינמיקה נעימה, לעניין. אבל להרעיף מחמאות אינסוף? לא.
האנרגיה הפכה די מהר למלאה בקונפליקטים. ניתוחים מוגזמים של מילים. התרשמתי מאוד מחוכמה, מוורבליות, מדיוק.נתתי לו מידעים, ואז הוא סיפר לי אותם במילים גבוהות ורעיונות פילוסופיים. ונדהמתי, איך הוא יכול להיות כל כך מדויק?
ומתי זה התפוצץ? כשלא נכנעתי.
יש לי הרגל מסוים שמלווה אותי, לא לשלוח תמונות כשמבקשים ממני (בעיקר בתור התחלה, אך גם בהמשך). אני אוהבת לצלם מתוך אותנטיות. מתוך רצון חופשי.
אדם סביר לכל הדעות, יקבל את העובדה שכשמישהו מצלם תמונת גוף שלו - שמורה לו כל יכולת הבחירה בנושא זה, ואין להכריח אותו ולו במעט לעשות זאת.
עם זאת, על ידי האדם הספציפי הזה, ההתנהגות הזו התפרשה כחוסר שיתוף פעולה, שאולי נובע מחוסר ביטחון עצמי שלי - למרות שמדובר בהפך הגמור.
כשלא נכנעים למניפולציה, כשלא משתפים איתה פעולה - שוברים אותה. ואת המניפולטור.
הרי מהי מטרתו העיקרית?
להשיג עליך או עלייך שליטה רגשית מלאה. וכשהוא לא מצליח בזה - הוא ישתמש בכל הטכניקות שעומדות בפניו, כדי לגרום לך להרגיש אשם. כשלא הסכמתי לשלוח לו את התמונה, וכשלא ידעתי להגיד בוודאות שאני רוצה להיפגש איתו כשהוא ביקש לדעת, הוא סיים את השיחה באופן מיידי.
לאחר כמעט לילה לבן, הצלחתי לישון כמה שעות. התעוררתי לבוקר, ושלחתי לו הודעה. "למה השיחה נגמרה ככה?", שאלתי.
"למה את חושבת שהשיחה נגמרה ככה?", הוא ענה.
מכאן החלו סדרת ניתוחי אישיות שלי על ידו, שטוענים אלפי הנחות מוטעות. התחושה הרגשית הייתה: האשמה. את לא מספיק טובה. את לא מספיק בשלה.
וכמה רע לעשות כזה דבר לאדם. כמה רע להציף בפניו ולשתול במוחו רעיונות של כל החסרונות והפגמים שבו. כמה מוטעה ומעוות דבר כזה יכול להיות, במקום שנאהב אחד את השני, נפרגן, ונקבל את החסרונות אחד של השני.
סיימתי את השיחה ולא עניתי מאז.
אין בי האשמה עצמית כלפי זה. קשה מאוד להבין שהיית נתון למניפולציה, וזו לא המחשבה הראשונית. אבל כשמבינים את זה, כשהבנתי את זה, התרחקתי ממנו כמו מאש. לא רציתי לקבל עוד כוויות.
כולי תקווה שאדם חולה זה, קודם כל לא יפגע באנשים אחרים, כמו שהוא פגע בי. ושנית, שיטפל בעצמו. שיתרפא מהמחלה הזאת.
שחיתי בים. המים היו קרירים בהתחלה, אך טובים. רציתי כל כך לנקות את עצמי מזה. הסתכלתי על הידיים שלי בתוך המים הצלולים. תרגלתי נשימות, וחזרתי אל החוף.