כל קשר עם גבר שהיה לי, היה אותו הקשר.
אותה בעיית מחויבות, אותה לא-אפשריות.
אותו שחזור. הרדיפה. הרצון להשיג. חוסר ההערכה.
אני לא יכולה איתם יותר. אני לא יכולה.
אני לא יכולה.
דמיינתי אותי הקטנה, מסתכלת עליי בקצה המיטה.
והרגשתי שאני מאכזבת אותה.
וביקשתי סליחה, והבטחתי להשתדל יותר.
ואמרתי לה שלא מגיע לה שכל קשר עם גבר ייראה ככה.
והיא הסתכלה עליי, וניגשה לחבק אותי.
ושכבתי שם בוכה על המיטה, והיא מחבקת אותי.
והבטחתי להיות טובה יותר.
ואני רוצה לסיים אתכם הכול. למחוק אתכם מכל פלטפורמה אפשרית. את כולכם.
אני רוצה להתנקות.
מגיעה לי יציבות, וביטחון. ואהבה הדדית. הערכה במי ובמה שאני. מגיעה לי שמש, וירח, וכוכבים.
ואתם לא נותנים לי את זה. אתם פלסטר לפצע מדמם. אתם לא התרופה.
קודם כל אני צריכה להודות שיש לי פצע. אחר כך, אני צריכה למצוא לו תרופה. ואז, רק אז, אחרי שאהיה חזקה, הילדה ההיא תסתכל עליי ותהיה גאה.
שבת שלום