אחרי השיחה איתו חזרתי למיטה. זה קרה לי בשבת הזו מספר פעמים. כל פעם עושה משהו אחר, וחוזרת למיטה.
העייפות, המחשבות, הצער והכאב שאני חשה. אולי כל אלה מחלישים אותי כל כך.
ובזמן שאני במיטה וחושבת עליך ועליי ועל השיחה שהייתה, חיפשתי דבר אחד בחדר.
דבר אחד, שיראה לי שלא אבדה לי התמימות.
ולא מצאתי.
והצטערתי.
ושאלתי את עצמי – האם באמת אבדה לי התמימות?
האם הידיעה שיש רוע בעולם גוזלת את התמימות?
-
שלחת לי שוב הודעה, בתקופה רגישה כל כך בחיי.
אני הולכת לפתוח את כל המגירות שאבקו, ולתת שם וצורה מפוכחים ואמיתיים לדברים שקרו.
אני רוצה השלמה.
-
אני לא אראה אותך יותר לעולם.
אני לא אשמע את הקול שלך.
לא אראה תמונה שלך.
אבל הזכרונות והכאב שהשארת לי בלב, אותם אני רוצה לרפא.
אני צריכה לרפא.
-
לא חשבתי אף לא לרגע לומר לך דבר. אין דורשים סליחה.
לא רציתי את הסליחה שלך ולא ארצה אותה.
בעצם הזיכרון שלך אתה צער וכאב עבורי.
על דברים שנלקחו לי.
על הבטחות שלא קוימו.
על שקרים שסיפרו.
על גוף שנוצל.
על תמימות שנלקחה.
-
דמיינתי לרגע איך יום אחד,
גם אותי מישהו יכסה כשאשן.
-
אני צריכה להעלות הכול על הכתב.
אני צריכה לתת להכול שם וצורה.
אני צריכה לסלוח לעצמי.
לעולם לא לך.