בסוף שנת הלימודים האחרונה, אחד המרצים שלי אמר לי להישאר בסוף הקורס.
"אבל אני ממהרת לשיעור הבא".
"זה בסדר, כמה דקות".
הוא התיישב קרוב לידי. דיברנו על הרבה מהדברים שקרו השנה. הוא בעיקר דיבר. יש המון אנשים שמדברים עוד ועוד, בלי לוודא עם הצד השני. אם הוא שם. אם הוא מקשיב. אני לא מבינה אנשים כאלה.
מבין הדברים שאני זוכרת שהוא אמר: "את מעניינת", בזמן שהוא מתיישב על הכסא הפוך. כנראה סקרנתי אותו קצת. הייתה לי קצת חוצפה (בעיניי, תעוזה) לתת לו ביקורת נוקבת מול כולם במהלך אחד השיעורים.
הוא אמר משהו בסגנון, וסלחו לי אם אני לא מדייקת, עברו כמה חודשים מאז. "וכמה שאת אומרת מילים חותכות, את אומרת אותן בדרך מאוד יפה".
אני כן זוכרת שנאדמתי לחלוטין. ישבנו שם במשך 40 דק' לבד בכיתה ובעיקר הנהנתי. אני בטוחה שהייתי רטובה מהסיטואציה. לא כי הוא הדליק אותי, בכלל לא. כי להיות כל כך קרובה למרצה שהוא גבר ולהיות איתו לבד שם - זה דבר שמגרה אותי מאוד, כמו שהוא מפחיד אותי.
בכל מקרה, אפשר להבין שהוא מהמרצים שפחות התחברתי אליהם. זה היה כי במהלך כל השיעורים שלו הוא ייצר אווירה של פחד, שקט ושיתוק. הוא היה סרקסטי, מעיר הערות, ואפילו אי אפשר היה לעשות סקסטינג בטלפון בשיעורים שלו.
אבל דבר אחד עיקרי אני זוכרת במדויק מהשיחה איתו שם בכיתה, ביום האחרון.
הוא אמר: "יהיו לך חיים מאוד אומללים."
ושאלתי, "למה?"
"כי אין הרבה אנשים בסטנדרט שלך".
ובשבילי באותו הרגע זו הייתה אמרה מפתיעה, אבל עכשיו כשאני כותבת על זה - תזכורת יפה. ומאז אני משתדלת להזכיר את זה לעצמי, עם כמה שזה הדבר שהכי קשה לי.
שבת שלום.
ותודה למרצה. אני מקווה שתיקח לתשומת לבך את המשוב שכתבתי עליך :)