לפני חודשיים
החלטתי לוותר עליך
הותרת אותי לבד
מטפסת על קירות הבית
בוכה וכואבת
זלזלת בי כאדם, כאישה, כחברה
יצאתי מהבית שלך
עוד לא ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה
ואין לי ולו החרטה הקטנה ביותר.
אתה לא בנאדם שראוי להיות בחיים שלי
אתה חסר באמת, מוסר או כבוד
ובעיקר לעצמך.
אני שמה לב שבימים האחרונים אתה עולה לי במחשבות.
זה משהו שמדהים אותי, איך מישהו שהיה בחיי במשך חצי השנה האחרונה נעלם כלא היה.
"דברים בעלי ערך, הזמן יודע להגיד אם הם נשארים בעלי ערך, ואם יש להם ערך נצחי".
ביני לבין עצמי, אני לא שונאת אותך באמת. אני לא חושבת שאתה אדם רע, כי אני לא מאמינה בזה.
אני מאמינה שסבלת וכאבת מספיק כדי לנתק הרבה רגשות.
הקשר שלנו מתחילתו ועד סופו היה מלווה בכל מה שאני ואתה הבאנו אליו.
יש לי זכרונות יפים של צחוק, מסיבות, בילויים, אוכל טוב, ובעיקר אז ביום העצמאות, כשהסתכלתי עליך מהצד והיית כל כך חמוד. אז יש בך גם תום, ורוך, אבל עשית דברים שאני לא יכולה לשאת.
ובעיקר, לא יכולתי להמשיך לשאת את מי שהייתי לידך. בגלל זה יצאתי כל כך מרוסקת. שברי זכוכיות על הרצפה. בהלה, חרדה. לא האמנתי איך עשיתי את זה לעצמי. האשמה.
ואז, בתהליך שנמשך כבר חודשיים, אני גומלת את עצמי מהמון דברים שהיו, גומרת את עצמי ממי שהייתי, מנסה לאמץ ולתמוך בעצמי בכל דרך שאני יכולה כדי להתחזק ולא ליפול.
כמו שדמיינתי את עצמי הקטנה אז על המיטה, ורציתי שהיא תהיה גאה בי, אז כך עכשיו.
אני חושבת שאני די גאה.
אתמול בפעם הראשונה בחיי ממש בכיתי אחרי שחשבתי עליך בפנטזיות שלי, באורגזמות שלי.
זה היה בכי של כאב, והיום זה מרגיש כמו שחרור.
שבת שלום