כבר יומיים שאני הולכת בשמלה ללא תחתונים. עוברת דירה וכל התחתונים בכביסה. לא יודעת אם לצחוק או לבכות. שמרתי את התן ביס לקניות, כמה מאות שקלים. שכחתי שהיום זה נמחק. מזכירה לעצמי שיש אנשים שאין להם בית עכשיו.
אתמול נפגשתי עם איזה בחורצ'יק. לא חקרתי עליו לפני וזה כנראה לא היה העניין. הוא אסף אותי באאודי. חחחחח, אני, באאודי. זה בכלל לא מרשים אותי. לאבא שלי הייתה ביואיק.
הוא לקח אותי לים. בסוף מצא את עצמו על הברכיים. מזיין לי את הכוס עם האצבעות כל כך טוב, יונק לי את הציצי. גומרת בצעקות ככה במסעדה של המשפחה שלו על הים. ו-וואלה, אני חייבת לציין. אני זו שעצרה הכול, שביקשה ללכת הביתה אחרי שהיא גמרה פעמיים. עייפה כל כך. נדהמת ממהירות האירועים. ואין בי שום רגש כלפי מה שקרה. שום שמחה. שום אכפתיות. אולי זו אפאתיות קצרה.
יש הבנה שזה כבר לא בשבילי. אם אין רגש, רצון, עניין ומחויבות מצדי, ומהצד השני במקביל. זה כבר לא בשבילי. ואולי זו גם תובנה יפה. וגם שגמרתי אתמול פעמיים ככה בצ'יק.
וגם שחיילי צה"ל נהרגים. אנשים חטופים. וכולם במדינה עושים איזושהי הצגה של הכול בסדר. כלומר, מי שמסתכן בלצאת מהבית. ואם זה לא סרט הוליוודי, אז אני כבר לא יודעת מה זה. אבל לכל חיילנו, תזיינו אותם טוב טוב ותגמרו את הסיפור. ושכל בני האדם באשר הם - יחיו בשלום במקום אחר. כאן לא כל כך בטוח.
אני חושבת שרק במלחמה הזו הבנתי כמה המודעות שלי לבריאות שלי גבוהה. הבריאות שלי מאלימות, רוע, חדשות, פוליטיקה. עם זאת, אני לא חיה בוואקום אלא בישראל - וכל עוד אני כאן אני אעבור את התהליך הזה יחד עם כולם. מאידך, אני לבד כאן. אני כל כך לבד. יש לי חברים אינספור. מכרים עוד יותר. אבל משפחה אין לי כאן. ואני לבד. לא כדאי לחיות בישראל לבד.
אני קוראת ספרים, מילים כתובות. רואה סרטים. אבל המדיה הזו. הטלפונים הנוראים האלה. הסרטונים הקצרים שהם משדרים לנו. הגועל נפש הזה שאנחנו צורכים. בא לי לשבור את הטלפון הזה. לקנות איזה משהו שטותי של שיחות טלפון בלבד ושכולם יעזבו אותי בשקט כבר.
בראש כל המדיה הזו, נמצאים בימינו פייסבוק, אינסטגרם, ווטסאפ וכמובן הסבתא הזקנה של כולם - הטלוויזיה. כל אלה ארורים. ארורים כי הם מציגים כמה בני אדם יכולים להיות רעים. כמה הם יכולים להיות רעים. מציגים לנו את זה בצורה כל כך אלימה, מהירה, חדה. מתחשק למות אחרי שרואים את הדברים האלה. אבל אנחנו לא נמות. אנחנו נשרוד. אני זוכרת שתמיד יש אינטרס כלכלי מאחורי הכול. תמיד יש אינטרס כלכלי מאחורי התקשורת. כסף.
פתאום עלתה לי מחשבה איך זה יהיה לפגוש בחו"ל פלסטיני.ת. לשמוע את הכאב של הצד השני. פעם כשהייתי צעירה לקחו אותנו מאיזו תוכנית מנהיגות לפורום המשפחות השכולות הישראליות והפלסטיניות.
אני הומניסטית בדם, וגם גדלתי להרבה מסרים שמאלניים למרות שאני גם ציונית בדם. אני הכי אוהבת את הארץ הזו, הטבע הזה, האנשים האלו. אני יכולה לקלל אותם כשאני בארץ, ולדבר רק עליהם בחו"ל. זר לא יבין. אני בגדול א-פוליטית. נמנעת מהגדרות מטופשות. לא שמאל, לא ימין. שום המצאה כזו או אחרת פוליטית לא יכולה להתאים לי. שום מחשבה טיפשית כזו שאפשר להגדיר אדם לפי דעתו.
אתמול חברה שלי שתמיד הייתה קצת גזענית, אבל עכשיו יוצא לה כל הגועל מדברת איתי שהיא מפחדת משוטפי הכלים של המסעדה שהיא מאחמשת בה. מפחדת שיקרה משהו. אני מפחדת יותר מגזענות. מפחדת מהשנאה המבעבעת. מחוסר ההבנה של הרבה אנשים כמה הפוליטיקה מקטבת ומפלגת ועושה את ההפך הגמור מטוב.
נמאס לי מהבריסטה של הקפה כאן שעושה את הרעשים החזקים האלה. למה לא ממציאים בריסטה שקטה?
מסכנים כולנו שצריכים לחיות במציאות הזו. אבל אין לנו ארץ אחרת, נכון? כל המיתוסים האלה רצים לי בראש. כאחת שיודעת לא מעט היסטוריה בגילה הצעיר, אני מרגישה שאני חווה את מה שקראתי ולמדתי. אבל אני מודעת להכול - זה לא הופך את זה לקל יותר, קשה יותר.
כלום לא חשוב כבר. כלום לא עצוב. אני יכולה להמשיך לכתוב פה עוד ועוד כל מחשבה שעולה. אבל הגיע הזמן להמשיך במעבר הדירה.
המדיום הוא המסר. מחר, כבר לא יגלגלו עם זה דגים.
יום שקט! 🌸