אומרים שאמנות המלחמה האמתית היא היכולת להכניע את הצד השני ללא קרב. אני נזכרת בזה עכשיו, דרך אלעד. אבל הסיטואציה כל כך מוכרת לי, משחר. שחר היה בחור יפהפה. באמת. עיניים כחולות בצבע טורקיז, כמו לגונה. שיער חום מתולתל. גבוה מספיק. שנון מאוד. היה לו הרבה ידע על טבע, ארצות, וכל מה שעניין אותי גם.
אבל דבר אחד לא היה לו.
הוא לא אהב אותי.
---
הייתי ב-Swatch מתבוננת על שעונים, כשפתאום אני מקבלת הודעה ״היי, מה הסיכוי שאת כאן בגרנד קניון?״. אני מסתכלת אל מחוץ לחנות ורואה מישהו מסתכל עליי. יצאתי מהחנות לאט עד אליו. אלו היו חמש הדקות המביכות בחיי. לא יכולתי להסתכל לו בעיניים. דיברנו בקצרה. הייתי לבושה בחולצה מכופתרת עם ציורים של ילדים. זה מה שאני זוכרת, בכל זאת.. עבר זמן. אם אמצא את המחשב הנייד הישן שלי אולי אמצא את כל הטקסטים שכתבתי. אני מפחדת שאיבדתי אותו. מי מאבד מחשב נייד?
בכל אופן, התחילה מסכת שכנועים אחרי שחר. בסוף הוא התרצה והסכים להיפגש בנחל שיח. הוא הכין תה. אני הדלקתי את הגז. הגיש לי את הכוס ואני זוכרת איך התרגשתי מהמפגש של האצבעות על הכוס. שחר היה מצחיק אותי המון. בגלל זה אהבתי אותו. חוש ההומור שלו, היכולת לצחוק על הדברים. כמה שזה חשוב. הוא היה משוחרר כל כך. נטול היכולת או הרצון לרצות את האנשים בחייו. במיוחד אותי. הוא אף פעם לא רצה לרצות אותי - ואם עשה את זה, זה היה בכוח.
אני נזכרת בפעם אחת שהיינו שוב בנחל שיח. זה כבר לא היה בחורף, כי היה חם. הסתתרנו באיזה סבך והורדתי חולצה. היה לי חם! הוא העיר לי על זה ופחד שמישהו רואה. הוא לא היה כמוני כנראה. אני חושבת שהוא העיר לי על זה ואולי הוזכרה המילה זונה, אני כבר לא זוכרת. אני רק זוכרת אותנו אחרי כמה דקות הולכים משם. אני עם פנים שטופות בדמעות והוא אחריי. אומרת לו "ביי" והולכת הביתה. עצובה ופגועה. לימים הוא אמר לי שהוא היה בטוח שאני לא הולכת לדבר איתו אחר כך. אם הוא רק היה יודע כמה אני חסינה להעלבות.
בלי להתפזר, מוסר ההשכל מהסיפור עם שחר, שנגמר בהמון כאב, כאב שלקחו לי כמה שנים להתגבר עליו באמת, הוא שהיריעה באמת קצרה להכיל כמה הוא פגע בי, השפיל אותי על אמת, לא כמו שאנחנו אוהבים. ואולי אני זו שפגעה בעצמי כשבחרתי להישאר איתו. ואולי האשמות עצמיות זה מיותר. בכל אופן, מוסר ההשכל הוא שלא כדאי להתעקש על אהבה עם מי שלא בטוח. שמבולבל. כל רגש כזה או אחר שלו - ישליך על הקשר ביניכם.
כלומר, אם את יציבה, חזקה בדעותייך, יודעת מה את רוצה ובשלה להכניס גבר חדש לחייך, אז למה שתכירי גבר חדש מבולבל (לימים אלעד), שאפילו לא בטוח שהוא לא רוצה להיפגש איתך? ככה אני מרגישה עכשיו.
כלומר, אם את יוצאת מנקודת הנחה שאת בנאדם מדהים כמו שאת - על הפאקים, על הקשיים וגם על הדברים הכי טובים בעולם כמו יכולת הנתינה, ההכלה והאהבה שלך לעולם - אז כשאת יוצאת מנקודת ההנחה הזו - הכול משתנה. כי אם הוא לא רואה את זה, אם הוא עיוור למול זה - אין סיבה להמשיך.
לצאת לקרב הזה - משמעו להפסיד.
אבל אולי החוכמה האמיתית, היא לוותר עליו מראש.
---
האם אני צריכה לוותר על האתגר, הריגוש והכיבוש בכל מה שקשור לאהבה?
האם אני צריכה לשחרר אותם בשביל להכיר מישהו חדש?
בוקר טוב 🌸