היום באתי אליו, ככה לתל אביב באמצע המלחמה.
סיפרתי לו על ספר שאני רוצה להוציא. הראיתי לו כמה פשוט זה יכול להיות.
דיברנו על עומקים של כיוון לחיים, עבודה, ואיפה, כנראה כל אחד רוצה להיות בעתיד.
הדברים שהוא אמר לי הפחידו אותי. הוא עימת אותי מול הדברים הכי עמוקים. פחדים נוראים. פתאום הרגשתי בועה מתנפצת. אנרגיה יורדת.
הרגשתי שהוא מאוד מושך אותי לדיונים ופילוסופיות של מריבות, ואני רק רציתי כנראה להתחבק.
במקום זה חשבתי כל הזמן מתי נשכב. הפורפליי שלנו מורכב, לפחות בעיניי, מלשבת ולדבר. הוא מושך אותי לדיונים פילוסופיים. אולי נהנה לראות שאני קצת מתרגשת. מתעצבנת. הלחיים שלי מאדימות וכולי רגש אחד גדול.
ופתאום הזמן שלנו נגמר. הייתה לנו שעה וחצי שעפה ככה. פתאום כל כך התאכזבתי, נעצבתי. "נגמר לנו הזמן". "אני מאוכזבת", אמרתי. ולא בציניות האופיינית לי. אלא עצב אמיתי. ולא כי הוא לא זיין אותי. אני לא צריכה זין בפה, בכוס או בתחת. אני לא נימפומנית של סקס כמו שחשבתי. זה נבע יותר מאהבה אמיתית כזאת. רצון להתחבר. להרגיש עמוק עמוק עמוק. בלב. כמו שבחוץ.
הוא לא יבין את זה, אולי. לא שחשבתי לספר או לשתף. כנראה אני לא כל כך רוצה לשמוע מה הוא אומר על זה. אבל אולי יום אחד אני אספר לו.
שאלתי אותו אם הוא יסכים שאכתוב עליו בספר. והוא בצנעה לא מובנת שלפעמים יוצאת ממנו, אמר שאין לו זכות להגיד לאף אדם לכתוב עליו. או במילים שלו, הוא אמר "כמובן". ואני מתרגשת להכין את זה עוד יותר ולהראות לו.
אמרתי לו שהוא מזכיר לי את הזאב מוול סטריט. הוא שאל למה. צחקתי ואמרתי לו שהוא צריך לראות את הסרט שוב כדי להבין.
הוא חושב שזה שהוא בונה חברה, עסק, מוצר זה מובן מאליו, או לא מיוחד. אבל הוא לא מבין כמה שאני מעריכה אותו, או את מה שהוא יוצר במו ידיו. הוא לא חושב שזו אמנות, אבל אני בדרכי המשוגעת חושבת שכן. מעריכה את זה הרבה יותר מעושר או כסף. כשאתה יוצר משהו במו ידיך, שיש לך מקום שהוא שלך.
עוד לא רואים במשרדים את האופי, או מי שהוא. אז הצעתי לו להוסיף צמחים. בדקתי כמובן את הנוף כמה פעמים וראיתי שיש אחלה נוף של תל אביב כמו שאני אוהבת.
סיימנו בחיוך כשהוא הוריד אותי ברכבת. לא לפני שאמרתי לו שלא הראיתי לו אפילו את החזייה, והוא אמר לי להראות לו עכשיו ואכן התרשם מהתחרה. כבר הספקתי באותה נשימה לקבוע איתו לעוד שבועיים.
העיקר הוא אומר שאני לא יודעת לעשות ביזנס או להיות קרה. הוא לא יודע שההצגה שלי היא הכי טובה. המשחק. השקר. ההסתרה. וזה בסדר, גם אני בעצמי לא שמה לב לזה לפעמים.
הוא השאיר אותי עם הרבה מחשבה, שאלות עמוקות. על הווה, עתיד, רווחה כלכלית, כיוונים לחיים.
הוא סיפר לי על רילוקיישן בעתיד ואני מניחה שזה יקרה אחרי שיסיים לפתח את המוצר שלו.
זה העציב אותי.
אבל אני כזאת משוגעת שאני מסוגלת לטוס לארצות הברית כדי לפגוש אותו פנים מול פנים.
מה אני לא אעשה בשביל השראה.
ניסיתי להיזכר איך קוראים לשיר הזה. זכרתי רק את ההתחלה, כשהוא זועק "baby, baby". איך הצלחתי להיזכר בזה? זכרתי שזה קול עמוק. מיוחד. גבוה יחסית. נזכרתי שזו לד זפלין.
מכל המחשבות שהוא הותיר בי, הערעור העמוק שחוויתי, התיישבתי אחרי שנשמעה אזעקה (שבעיקר גרמה לי לצחקק), לכתוב. כתבתי וכתבתי. וכך לידי התיישב מוזיקאי מקסים בשם אורן. עכשיו אני נזכרת שלא סרקתי את הברקודים שהוא רצה שאסרוק, אבל הוא היה הראשון לבקש את המספר שלי וכמובן שנתתי. אני חשבתי קודם לבקש, אבל הוא הקדים אותי.
אורן ואני דיברנו החל מחצי שעה בהמתנה לרכבת, דרך הליכה לרכבת עצמה. ואז במשך כל הנסיעה צפונה. דיברנו על אמנות, היחס לאמנות, הפחד מאמנות. פילוסופיה של האמנות.
אורן נתן לי המון רעיונות חדשים. איך כדאי להתחיל ליצור אמנות? מה צריך להתחיל לקרות? ובעיקר איך להסתכל על הדברים בחמלה ובשחרור.
ואלה דברים שאולי אוכל לשכנע יום אחד את המשקיע לעשות. למרות שאני די בטוחה, שזה לא יקרה לעולם.
אולי רק כשהוא יקרא את הספר הזה.
בסוף הערב, חזרתי הביתה. וחשבתי לעצמי איזה מדהים זה שאפילו לא שכבתי איתו, למרות שכולי הכנתי את עצמי רק לזה בעיקר. זה מה שרציתי אבל זה לא קרה. וזה בסדר אני אפילו לא מאוכזבת כבר. נותרתי צלולה. אולי היום המשקיע הוכיח לי בדרכו שהוא לא רואה בי באמת זונה, סקס. הוא לא רואה בי באמת חור למלא, ילדה קטנה לסובב אותה. הוא רואה בי מישהי לדבר איתה, ללמוד ממנה, או ללמד אותה. וזה מקסים בעיניי כמו שזה.
חזרתי לדירה שמרגישה חלום. מרגישה גדולה מדי בשבילי. טובה מדי בשבילי. כנראה אלו הפחדים שלי. ובכל זאת, התיישבתי וראיתי את הסרטונים שצילמתי רק אתמול. סרטונים של ידיד שלי מלמד אותי את האקורדים של בן המלך, של משינה. החלטתי להתחיל ללמוד נגינה דרך שיר שאני אוהבת, ואני ממש מקווה שזה ייתן לי מוטיבציה עם הקושי של הגיטרה. קושי פיזי על האצבעות, ואולי יותר מנטלי. ללמוד משהו מאפס. מחדש.
אבל כמה שזה חשוב.
קצת קשה לי לנשום. כנראה זה קצת הארדקור בשבילי לנסוע לתל אביב ככה סתם, או להיפגש עם המשקיע שגם בימים כתיקונם מלחיץ אותי ומוציא ממני צדדים שלא הרבה בכלל מצליחים.
ובכל זאת, סיימנו את המפגש הקצר שלנו בחיוך. בקצת תחושה שאין מלחמה. נכון שאחר כך האזעקה החזירה אותנו למציאות, או אולי להפך. אבל עדיין, אני כבר אתגעגע אליו, נראה לי.
אני אוסיף כאן עוד שיר :)
מעניין אם הוא שם לב שהשתניתי קצת. גדלתי והתבגרתי. כמעט 3 שנים הוא מכיר אותי ואני אותו. וכמה שדברים השתנו, ועדיין נשארו אותו הדבר.
לילה טוב.