אנשים מדברים. אנשים דואגים.
צופים בטלוויזיה, בראש הממשלה, כאילו הוא יודע להבטיח ביטחון. כאילו הוא יודע משהו. כאילו.
מה לא נעשה בשביל טיפת ביטחון?
אז אני עוברת לידם, ואני אפילו לא טורחת לעצור ליד הטלוויזיה ברחוב.
מה יש לדאוג?
אז נמות.
בסוף כולנו מתים. החיים שלנו כל כך קצרים על הכדור הזה. לאבולוציה לא אכפת מרווחת הפרט, היא דואגת לרביית המין. 8 מיליארד איש על פני כדור הארץ ידאגו להמשיך כאן הכול.
המלחמה לא מזיזה לי עפעף יותר. אני פסקתי לסמוך על סמוך. להגיד שיהיה בסדר, או שאין מה לעשות.
מתתי כבר יותר מדי פעמים. הייתי קרובה למוות לא מעט. ולא ברמה הפיזית (לפחות לא הרבה פעמים). פחדתי, בכיתי, עברתי התעללות רגשית ויש לי צלקות על היד שאני מסתכלת בהן מדי פעם. הן מזכירות לי דברים.
הצלקות על הלב - הן מלוות אותי מדי יום.
מתתי יותר מדי פעמים. בפעם ההיא באוטו. בפעם ההיא במיטה. בפעם ההיא בחדר. המלחמה הזו באמת לא מפחידה אותי.
אני אוהבת את הקטעים ההירואים בסרטים, שיש מוזיקה לבבית ושמחה וברקע העולם מושמד, או שיש מכות או משהו ממש אלים. הדיסוננס יפה בעיניי מאוד.
זה לא מה שקורה עכשיו?
לילה טוב,
סטורי החרמנית, שעדיין לא מצאה זיון טוב. היה דייט הכי גרוע בעולם היום. :)