זו לא סתם בקשה. זו תחינה. "שאני אהיה בסדר, גם אם". גם אם אין כסף בבנק. גם אם שכר הדירה לוחץ וחונק את הנשמה. גם אם היו החלטות לא-בריאות בדרך. גם אם המשקל של החיים האלה מתחיל להכביד בקטע לא-טוב.
כמה קשה לראות את האור באמצע המנהרה. וכשאני שם, בחושך, עד שאני לא אראה את האור - קשה לי לנטרל את החושך. זה לא באמת כך, ולא אמת מוחלטת, מפני שאני עושה כל כך הרבה שמשקף את האופי האמיתי, האקטיבי והיוזם שלי.
אני מתגעגעת לתחושה שהייתה לי רק לפני כמה שבועות בקיץ. בתחילת המלחמה. חייתי כל יום מחדש. שטויות כמו כסף, החלטות לא עניינו אותי. הייתי חופשייה במציאות הכי כאוטית. הייתי חזקה.
פתאום עולה בי מחשבה, איך אני אסתכל על התקופה הזו עוד 10 שנים? 20? 30? בגיל שלי, זה לא מרגיש שתגיעי ל-30 בשלום. קורונה, מלחמת קיום. וכל זה לפני גיל 27. אז זו תחינה קטנה, שאני אהיה בסדר. למרות הכול. שארגיש בסדר.
כמו בפרידה מהדביל האחרון, כנראה שכל יום אני צריכה להזכיר לעצמי 5 דברים (ובימים קשים יותר זה היה 10) טובים שקרו היום.
1. הזמנתי את אמא שלי להדלקת נר וסופגניות אצלי, והיה נחמד :)
2. המרצה, החתיך והחדש!, פרגן לי על הדיון בקורס.
3. הגשתי עוד קו"ח. קיבלתי עוד כיוונים מחברים טובים.
4. קמתי היום בבוקר. וזה לא מובן מאליו.
5. יש בי כוח בלתי-נגמר להמשיך הלאה, גם ברגעי קושי, משבר, עייפות. אז אני אוקיר תודה על זה. בעצם הכתיבה והניסיון לעודד את הרוח שלי.
6. הגמילה מהסיגריות שהחלה ביולי בעיצומה והיא נהדרת. כל כך כיף לא לעשן. לחזור לנחת שהייתה לי לפני הקורונה, כשהתחלתי. זה ראוי להערכה ולחיזוק. אני אפילו לא חושבת לחזור. אם עברתי את המלחמה והפרידה ללא זה. זה כבר לא יחזור. ואני אשמור על זה ככה.
7. היום הלכתי ללימודים ושמתי לב כמה אני נוכחת. מדברת, משתפת, לומדת. כמה שזה לא מובן מאליו בימים האלה לתפקד.
8. על אף שאני מחפשת עבודה חדשה, אני עדיין מתפקדת לגמרי בעבודה הנוכחית ומסיימת על הצד הטוב ביותר. בנוסף, אני בפעם הראשונה מחפשת עבודה עוד לפני שעזבתי את הקודמת. שזה חתיכת הישג עבורי. בתקופה הכאוטית הזו, הספקתי לעזוב את המעונות, למצוא סאבלט, להעביר הכול אליו, ולהבין שאני למעונות האלה לא חוזרת. לחיות כאן, לקחת החלטה סופר מפחידה לעבור לגור לבד. להבין שזה לא אפשרי כלכלי ושוב להתרגל לרעיון לחיות עם עוד מישהו. לחפש אדם כזה, תוך כדי חיפוש העבודה, תוך כדי חיפוש השפיות. ולא לוותר. אפילו היום אחרי לימודים, אחרי מפגש עם אמא, ללכת לשתות קפה ולהמשיך להגיש קו"ח עד 21 בערב. זה העניין.
9. הלחץ, החרדה והכאב שאני מרגישה הם טבעיים, נכונים. הגוף שלי מדבר איתי והנפש. אני לומדת איך אני מגיבה לדברים - ואני מאפשרת לזה לקרות. וזה ימשיך עד שאני אהיה בטוב. וזה בסדר.
10. ראיתי היום משפט בקמפוס "החיוך שלך משמח אחרים". לקחתי את זה לעצמי וחייכתי, והצחקתי ושימחתי. אז כל חיוך נוסף שעלה בזכותי, זה עוד משהו להיאחז בו. אני מרגישה את האהבה והחיבה מהאנשים שבסביבתי מאוד. הרצון לעזור לי. תודה על כך.
לילה טוב 🫶
11. * להצליח לראות את הסטודנט ההוא שוב, גם עם הגועל נפש שאני חשה ממנו וכלפיו, לפחות לשנה האחרונה בהחלט, ולהצליח לא לזיין אותו בקללות ובמכות. כנ"ל את זה שצבט לי את החזה.
:)