תחזור תחזור. תן לי גב. מתי מתי אני אוהב? אולי, אולי, אני נגנב. חלום, חלום. לך עכשיו.
זה כתוב בספרים, בשירים, במפות הכוכבים מה כולם מחפשים. את האושר מקווים. והגורל צבעו אפל עמוק בפנים. אל תבכי אחות קטנה, זה לא פשוט, את מבינה.
מחר, מחר. יום חדש. אוויר, אוויר, אני נרגש. תחזור, תחזור, תן לי גב. אולי, אולי, אני יאהב. זה כתוב בספרים, בשירים, במפות הכוכבים, מה כולם מחפשים? את האושר מקווים.
---
פעם מישהי אמרה לי שאת רוב הסבל בחיים שלי אני מייצרת לעצמי. אני לעתים נוטה להסכים איתה, ולעתים מבולבלת מעצם הדברים והדרך שבה הם קורים. אני תמיד בוחרת את המסלול הקשה, המאתגר, האמיתי. לא יודעת לעגל פינות. לא יודעת קיצור דרכים. לא באמת טובה בלשקר.
לאחרונה אני מרגישה שהקושי לא עוזב את דלת הבית שלי. בכל מקום שאני מסתכלת בו - יש בעיה. יש חוסר ודאות. יש חוסר יציבות. משהו משתנה. מאוד. אני לא מודעת לזה. אני חווה את זה כקושי עצום. אבל לדעתי, משהו גדול הולך לקרות.
אני צריכה ללכת מכאן. זו התחושה. אין כרגע בשביל מה להישאר. להפך, צריך לפרוץ גבולות. צריך לקנות כרטיס טיסה לכיוון אחד, למצוא עבודה, בית ולחיות. לבד. להתנקות. להתמודד עם המקומות הכי קשים, תהומיים. דברים, שכאן בשצף קצף של החיים, אני לא מצליחה לעשות.
לא מצליחה לשכוח טראומות.
לא מצליחה לשכוח גברים.
לא מצליחה לשנות הרגלים.
לא מצליחה להשתנות.
ואני רוצה להשתנות. אני רוצה להיות אחרת לגמרי. אני רוצה להיות משופרת. שונה. חזקה יותר מכל מה שאני כאן. אני רוצה לסלוח על הכול. למצוא תעצומות נפש להסתכל על הצלקות הפיזיות והנפשיות ולדעת שהחוזק שלי הוא לסלוח.
אני רוצה לחייך, לשמוח. לראות פרפר ולשמוע ציוץ ציפורים. אני יודעת שארץ ישראל תמיד תחכה לי, אבל הטבע של ארץ ישראל, הוא חלק מטבע גדול יותר.
אני רואה את המשפחה שלי לעיתים רחוקות, כך שאני כבר לא רואה הבדל בין לחזור לכאן 5 פעמים בשנה לשבועיים, ולחיות בחו"ל, מאשר לחיות כאן ולראות אותם באותה תדירות.
מקננת בי המחשבה שיש טוב יותר. גם אם בסוף אגלה שאין כמו הבית. אני אתגעגע. דברים יחסרו לי. אני אחווה חוויות טובות וגם רעות, כמו בכל מקום.
אבל אני... אני חייבת. אני יודעת שזו הגנטיקה שלי. עם שני הורים בשנות צעירות טיילו וחיו בקצוות שונים של העולם, גם אני רוצה. העולם עשיר ביופי, ובכאב. בפראיות. אנשים מיוחדים וגם דומים. ואני רעבה. רעבה לחקור. רעבה לשמוח. רעבה להצלחה. צמאה לאחר, שונה, מיוחד. אני רוצה את האתגר והקושי. אני רוצה גם את האדרנלין. את תחושת הסיפוק. החיים קצרים, ומה יותר מהתקופה האחרונה כדי להוכיח שאסור לחכות לעולם כדי לטייל? לחוות?
צריך להתרגש, להתבלבל, לזוז. להיות בתנועה. אני תכף לפני סיום התואר. ארבע שנים קשות מאוד. מאתגרות. זימנו לי רגעי אושר, למידה, וגם רגעי סבל וכאב.
אני לא נותנת לחיים לעבור מולי אף פעם. לא אניעוברת בדרך, הדרך עוברת בי. הכול נכנס ומכאיב לי, אבל כשזה טוב - אין טוב מזה. יש לי רגעים עילאיים של אושר שמרגיש כמו הדבר הכי טוב בעולם. השראה.
לא אתן לשצף הנהר לסחוף אותי. לא אתן לאנשים למשוך אותי לכאן ולכאן. יש לי המון עבודה. יש לי המון אומץ להשיג כדי לעשות לחלוטין את הדברים בצורה החופשית ביותר שאוכל. בלי רגשות מצפון, בלי חרטה, טינה, קנאה.
אין לי מה להפסיד. כמו אדם שרוצה לקפוץ אל התהום כדי לחקור מה יש שם - כך אני מרגישה. אין לי מה להפסיד. הדבר הכי יקר לי הוא הבריאות שלי, והזמן. ואלה שני דברים שיש להתבונן בהם ולחקו אותם.
יום אחד אני אכיר את זה שישאיר אותי במקום מסוים. יום אחד. בינתיים, זה לא קרה. אכזבה אחרי פגיעה, אחרי כישלון, אני מקבלת סטירה ועוד סטירה, וגם סטייה שמגיעה אליי. אני מנסה להישמר ממנה, אבל היא מזהה אותי ונוגסת בי. די. לא עוד. אני לא רוצה יותר.
הכול יבוא למקומו ואני עוד אעלה על המטוס הזה. לא אתכנן את חצי השנה הבאה שלי, אלא השנתיים הקרובות ומי אני רוצה להיות בסיומן. מה אני רוצה לעבור, והיכן אני רוצה לעבור, לנדוד.
לילה טוב