הטרגדיה של הקשר שלי ושלך, ואולי הדבר הכי טוב שהיה בו, היא שהוא מאוד דומה למחזור חיים של כוכב. גם הוא נוצר בפיצוץ אדיר, כשאנרגיה וחלקיקים התפזרו לכל מקום, עם תחושת בעירה לוהטת. אך הוא גדל וגדל וגדל, עד שכבר לא יכול היה להכיל את המסה, וקרס אל תוך עצמו. לא לפני הסופרנובה, כמובן. צבעים עזים זהרו בשמיים. אני זוכרת אותם.
אני זוכרת אותי יושבת בגלידרייה ואוכלת גלידה. חושבת מה קרה ומה עברתי עכשיו? שואלת את עצמי מי אתה? ועד היום זה כך. רק שעכשיו אני מרגישה לעצמי כל כך ילדה אז. לא מאמינה שעברו כמעט 3 שנים מאז שהכרנו.
אולי זה הקיץ שלא כאן, אבל משהו הערב מאוד מלנכולי בי, או שכדאי שאתחיל להכיר בעובדה, שלחשוב עליך, זו מלנכוליה. ואולי, גם לחשוב עליי, לפחות בימים האחרונים.
לאחר שהוא מת, לאט לאט, בקצב איטי הכוכב הזה הולך וקטן. כך הוא יהפוך לו, בסופו של דבר, לחור שחור. חור קטן ומלא בחידות בתוכו. חור של אינסוף. ומה קורה שם בפנים? מה קורה שם? אני שואלת.
הרי הוא מושך אותי אליו מאופק האירועים, ואני נבלעת פנימה. אז, כנגד חוקי הפיזיקה הידועה לנו, או המציאות האובייקטית כיום (יש דבר כזה בכלל?), בסוף, אני מצליחה לצאת משם.
אבל מרגישה את הריקנות, את ההתשה הפיזית והמנטלית מהחור השחור הזה. ועם זאת, כל פעם מחדש רוצה ומייחלת להרגיש את אותו פיצוץ אדיר של ההתחלה. אבל את הזמן, אף אחד עוד לא הצליח להשיב.
ועכשיו לטרגדיה במקרה הפרטי של חיי. לא באמת אכפת לי אם להיות מנהלת אחריות תאגידית במובילאיי, או מזכירה של גוגל העולמית בעמק הסיליקון. לא אכפת לי גם לנהל את שתי החברות יום אחד, אני די בטוחה שעם עוד ניסיון וביטחון אני אעשה עבודה טובה.
ובכל מקרה, שתי החברות וגם שאר החברות באשר הן, אין ביניהן הבדל גדול, מלבד העובדה שהן כולן מתקיימות ומבוססות על כסף, וזו מהות קיומן. ההבטחה להמשך קיומן תלויה ביכולת התמידית שלהן להרוויח עוד כסף, לגדול עוד, ואז להרוויח עוד כסף. לא שיש לי בעיה עם כסף, להפך. תנו לי כמה שיותר ממנו ואני אדע איך להנות ממנו, מבטיחה. אבל אין עוד סיבה ממשית לעשות דבר כזה מלבד להרוויח כסף, לספק מקומות עבודה ולתרום לצמיחה למשק.
ולאן המשק הזה רוצה לצמוח? לאן עוד? וכמה עוד פרדסים נותרו בעיר הזאת, כדי שירימו שם בניינים כל כך גבוהים, שגם כך עוד כמה שנים יכוסו על ידי צמחים במקרה הטוב, או פיח ואבק במקרה הרע. רמז, לא נותרו. ראיתם לאחרונה פרדס בתל אביב? רומנטיזציה אתה שונא, אז אני אמעיט בה לעת עתה.
בעולם החדשנות והטכנולוגיה, יש גם המון טוב שלא אכחיש, ולא אדחה. אבל פעם, היה עולם קצת יותר טוב שרציתי להיות בו. רציתי שעיניים תמימות יביטו בי עם ניצוץ. רציתי שהם יקבלו ביטחון להיות מי שהם, כמו שהם. זה נקרא אהבה שאינה תלויה בדבר.
ואולי יום אחד אני אחזור. אני בטוחה, שיום אחד אני אחזור, אבל הפעם בתור מנהלת. שם. יום אחד, כשהלב יתאחה, הביטחון יחזור ואיתו הרצון. משהו יחזיר אותי לשם. אולי אני.
אבל אני חושבת וחושבת על השאלה ששאלת אותי היום כל כך הרבה פעמים. למה את רוצה לעבוד בחברה מצליחה, ומי את רוצה להיות בשנתיים הקרובות? אלה שאלות מהסוג שאף פעם לא הייתה לי תשובה טובה עליהן. אני בהחלט לא טובה בלתכנן מי אני רוצה להיות, אני מגיעה לשם לבד, באופן לא-מודע. ומה אני רוצה להיות? מאושרת כמובן, כמו שלנון אמר.
ומעבר להגשמה, לסיפוק, לצמיחה, לאתגר האינטלקטואלי והמנטלי, ותסתכל על המשרדים האלו, מי לא היה רוצה לעבוד שם? מעבר לסביבה הנעימה, האנשים הנחמדים, התנאים, המשכורת (מה, כל אלה לא מספיקים?), התשובה נעוצה בשורש מאוד עמוק, שחשבתי עליו עכשיו לעומק. מוטיבציה אחת שנחלקת לעוד המון תת-מוטיבציות.
אם נפרק אותן לפמיניזם, הגשמה עצמית, אתגר וסיפוק, אני חושבת שתישאר עוד תת-מוטיבציה אחת. אמונה אחת, שאני לעולם לא אתן לגבר לקבוע את המציאות שלי. אתה יודע מה, זה אפילו לא גבר, זה כל אדם באשר הוא. מנהל, מנכ"לית, זיבי עם ראשי תיבות. I Don't care. אף אחד לא יקבע את המציאות שלי. לא אתיישר ולא אתכופף. יום אחד אלמד את האמנות הזאת. אמנות ה"לא לדפוק חשבון" לאף אחד.
בכל אופן, לא אתן לו או לה לקבוע לי את המציאות הכלכלית, הזוגית או התעסוקתית שלי. אהיה אדון לעצמי. אני ורק אני כותבת את הגורל שלי בדף ועט. וככה אני מגשימה חלומות, אתה יודע? אני כותבת אותם על דף ומדברת אותם בלי סוף. רק ככה.
ולכן אני חייבת לעבוד במקום הכי טוב, עם התנאים הכי טובים, שיאפשר לי לייצר את העבודה הכי טובה שאני יכולה לתת. גם אם זו תהיה עבודה קשה, סיזיפית, מאתגרת מנשוא. הרי יום אחד אני אהיה אמא. אני אצטרך להביא להם המון. אוכל, בית, תחביבים, חוגים, לימודים, בגדים. אני אצטרך להביא להם הכול ולא אסתמך על גבר או אישה. רק על עצמי.
ואם איזה גבר בר-מזל יזדמן לחיקי, ואני ארצה שהוא יישאר, והוא ירצה להישאר, והוא יהיה ראוי לי, וזה יתאים, ורק אם יתאים, הוא יוזמן להצטרף אלי למסע משותף. אבל לעולם, לא אתלה בו את העתיד שלי.
זה הסיפור שלי.
והאמת הפשוטה? אני לא יודעת מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדולה, חוץ ממאושרת. עכשיו אני רוצה לנוח. להירגע. ברור לי שבעוד 3-4 חודשים מהיום תהיה לי עבודה חדשה. עבודה פצצה. משהו טירוף. משהו שיביא לי חיוך מאוזן לאוזן ושמחה. שהנה, זה קרה. הצלחתי להגיע לעוד מקום מדהים, עם תפקיד מטורף ומשכורת פי 2 מכל מי שאני מכירה בגילי. ואני לא מלקקת את התחת לאנשים, ואני לא מתנחמדת יתר על המידה בשביל להשיג דברים. ומעולם לא השגתי ג'וב עם חבר מביא חבר או פרוטקציה, או קומבינה, או משפחה. זה לא הקטע שלי, לא האופי. לא אני. לא מתחנחנת. מקסימום קצת מפלרטטת, כי זה מצחיק אותי.
אני יודעת מה אני שווה ואני בטוחה. אני מאמינה בעצמי. זה לא עניין של אם. זה עניין של מתי. את האיפה אני קובעת. תחושת בטן.
לילה טוב.