אני לא מאותגרת. אני לא נמצאת בחברת אנשים שמאתגרים אותי, שמעוררים בי השראה. ולכן, אני תמיד מחפשת בנרות אחר מישהו לשאת אליו עיניים. להעריץ. לקבל הכוונה. במקרים נדירים אני מוצאת אדם כזה, אבל לזמן קצר. קצר מדי.
אני צריכה להתחיל לחשוב במונחים הרבה יותר רחבים. לא שנתיים הבאות, אלא עשר. לחלום בגדול! ולא להאשים את עצמי על איך שפעלתי עד כה. אני צעירה, כל כך ילדה. ולא מבינה את זה, עדיין. לא באמת.
בגיל 26, לא מרגישים באמת שיש חיים שלמים לפנינו. רק שעברנו כבר די הרבה בחיינו הקצרים. וזה לא נעשה קל יותר, אתם בטח כבר יודעים. זה נעשה מורכב יותר, קשה יותר, והתוצאות מגיעות אחרי הרבה יותר זמן. הפירות.
אני מחפשת מה לעשות עם עצמי. מה אני רוצה להיות. איפה אני רוצה להיות. הגיע הזמן להודות, שאני בכלל לא יודעת. יש לי יותר מדי אופציות. יש לי יותר מדי FOMO, ואני בכלל מסוג האנשים שכשהכוס מתחילה להתמלא עד כדי הצפה, הם כבר משותקים לגמרי. לא עושים יותר כלום. משירים את כל העלים ונכנסים לתרדמת החורף.
אבל אתם יודעים, גם צמח בתרדמת חורף, גם צמח שנראה מת לגמרי, יש בו חיים. הוא מחכה לזמן הנכון, לכמות המים, האור והקרקע הנכונה כדי להוריק, לפרוח, לצמוח ולשגשג. אבל עכשיו, זו תרדמת חורף.
וגם זה בסדר. ועדיף, לא להיאבק בזה. עדיף לקבל את זה. להיות עצבנית. לכעוס. להיות מעצבנת, עוקצנית, חצופה, חסרת סבלנות. לא לרצות, לא להתנחמד, וגם לא לספק לאנשים אחרים את הצרכים. להגיד שילכו להזדיין כולם.
באמת, תלכו להזדיין. תפרקו את העצבים שלכם בדרך טובה ואל תבלבלו לי בשכל, הוא מספיק מבולבל.
אני רוצה לראות את הדברים כמו שהם עכשיו, ולקבל אותם כך. זה דורש מיומנויות של התבוננות אותנטית באמת הכואבת, אבל כמה שזה מתגמל.
לילה טוב,
ולכו להזדיין! ;)
אני יודעת שאני הייתי שמחה לזה עכשיו.