יש אי בדרום-מזרח האוקיינוס השקט. פעם הוא היה גן עדן אמיתי. לא דרכה בו כף רגלו של אדם. היו בו עצי דקל, אגמים וציפורים. חיים והתרחשות. קולות של טבע, ריח של גשם וצבעוניות נהדרת.
אבל המתיישבים שהגיעו אל האי הזה כרתו באכזריות כל עץ שהיה בו, עד שהוא נותר ריק לגמרי. הקרקעות בו איבדו את אחיזת שורשי העצים ונסחפו. איתן גם החלומות. היום האדמה שם עומדת עירומה וריקה אל מול שמש יוקדת ורעמים.
יש שם כאוס ואין עונות שנה, וכנראה שגם אין טוב או רע. אי אפשר למדוד אותם במקום שכזה. אין זמן שם. אין התחדשות או השתנות, או מוות. רק הגלים שוברים תכופות את קצות החופים כתזכורת לכעסו של הטבע על אכזריותו וטיפשותו של האדם.
---
לפני כחודש וחצי מצאתי את עצמי בוכה במיטה ושואלת את עצמי מה איתו. זו הייתה תקופה שמרגישה אפילו שונה מעכשיו, והכול יחסית ל-7 באוקטובר. שזה מועד זמן שבו אי-אפשר להשוות שום דבר אליו יותר.
בכיתי ושאלתי את עצמי, מה איתו. איפה הוא. בכיתי לעצמי בכי קשה ועמוק ואיחלתי לו מרחוק שהוא בסדר. קיוויתי. אני לא יודעת מהיכן זה הגיע, ובכנות כנראה שזה היה תוצר של סדק בנפש שלי.
שלחתי לו הודעה קטנה. מה שלומו ושאני חושבת עליו. במסנג'ר של הפייסבוק, שזה המרחב ששמור לכל אלה שאני כבר לא מחזיקה את מספר הטלפון שלהם, אבל יוצרת קשר. כבר חצי שנה שאין לי את המספר שלו. לא ידעתי אם הוא יענה, אבל הוא ענה.
הודעה יפה וארוכה. גם אני חושב עלייך. מילואים. מלחמה. ומה איתך? והאם עברת? והעבודה? הודעה יפה וכתובה כמו שהוא יודע לכתוב. הוא מצטער על איך שהדברים נגמרו. לא היה לו כוח נפשי להתמודד עם זה. אני יודעת. אפילו סיפר לי שיש לו כרטיסים לדרום-אפריקה במרץ ואני מוזמנת. בטח. לטוס עם בחור שלא ראיתי חצי שנה. שפגע בי עמוקות באופן ישיר, ועקיף. במעשים וגרוע מכך, במילים.
ההודעות התגלגלו להן, ואפילו בפעם ההיא שהייתי באזור הצעתי לו בספונטניות הרגע להיפגש. הוא לא לקח את זה ואני כבר עזבתי, אבל בשישי שעבר הרגשתי אחרת מהיום ושלחתי לו תמונות של עוגות השמרים שהכנתי. אלה שאני יודעת שהוא אוהב. אני תמיד יודעת מה אנשים אחרים אוהבים, ואני זוכרת את זה.
הצעתי לו לבוא לטעום. אלה רגעים כאלה שאני משחררת בי כבר המשמעת העצמית וההחזקה. נותנת דרור גם לחולשות שלי לקרות. אז לא הצליח לו בשבת שעברה, אבל הוא הציע להגיע בשבת הזאת.
וככה בימים האחרונים, בין הקפה לאוטובוס. ועכשיו כשאני שוטפת כלים, רגע לפני. ניסיתי למצוא סיבה טובה להיפגש איתו, ולא מצאתי אפילו אחת.
הכאב ממנו כבר נהיה עמום, והפך לטשטוש בזמן. כשהבטחות לא-מודעות ביני לבין עצמי נעשו. לא להיות שוב מי שהייתי איתו. לא ללכת על האבנים החדות שהלכתי לצידו. לא לחזור על אותן טעויות. לא לתת לעצים להיכרת, ולקרקע להיסחף עד שאין כבר אחיזה בכלום.
שבת שלום :)