השקעים שבין הכתפיים לצוואר עדיין כואבים לי מהידיים של יואב. אני לא זוכרת אם הוא נשען עליי או שהוא לחץ שם. אני לא זוכרת איך הוא הצליח להכאיב לי כל כך שם. אני מתעוררת לבוקר של ראיון עבודה, ומודה שקצת פחות מתחשק לי לעשות אותו, אבל אולי כדאי לי לסיים עם זה וזהו.
יואב לא מתעסק ברגשות יותר מדי. הוא לא אוהב כרבולים, ליטופים ונשיקות. אתמול, רק אחרי שהערתי לו, הוא התחיל טיפה ללטף אותי בזמן שאני על הברכיים מוצצת לו, והוא יושב על הספה שלי. הוא גבר שנראה במבט אחד מאוד קר, מנוכר, עם ביטחון עצמי שופע. אבל הוא גם גבר סגור מאוד, לא משתף כמעט. "אתה איש שהוא חידה", אני אומרת לו בחיוך צוחק. הוא מעשן את הסיגריה שלו לחלון, חושב קצת ואומר "נכון, גם לי".
יחד עם זאת, אתמול הוא הפתיע אותי מספר פעמים. הוא הציע לקחת אותי אחרי הים הביתה, בדרך שאל אם אני רוצה מאפה מהמאפייה השכונתית, אמר לי שאני נראית טוב למדי ואפילו הציע לשפר את גשר המיתרים של הגיטרה שלי.
אני והוא היינו נפגשים לפני כשנה, מזדיינים לנו בדירת הairbnb של ההורים שלו. אבל הסקס איתו היה כל כך קר ומנוכר, שאחרי הפעם האחרונה הייתי חייבת לשלוח הודעה לאקס ומאז.. חזרנו לעוד כמה חודשים.
פגשתי את יואב אתמול בים, כך במקרה. הוא עם העיניים הכחולות, השיער השטני, הגובה הזה שגורם לי להינמס. "אפשר להצטרף אלייך?" שאל, "בטח" עניתי. וכך ישבנו לנו והשלמנו פערים של שנה. "כן, הייתי בזוגיות וגם יש לי ילדה" הוא אומר. "חחח מה??" אני מופתעת. הספיק הרבה הבחור. הכניס מישהי להריון ועכשיו היא מגדלת לו את הילד. מסתבר שהיא הייתה כבר בהריון כשעוד אני והוא היינו נפגשים.
על פניו, בספר של חיי ליואב לא יהיו יותר מכמה שורות. סתם כי אין ביננו שום משמעות. לכאורה. אנחנו הפכים. כמה שאני אוהבת מגע, הוא שונא. כמה שאני אוהבת לתת, הוא לא נותן בכלל. אבל כשאני נפגשת עם יואב אני יודעת שכך זה יהיה. יש גברים שאני אקבל יותר ממה שאתן, יש גברים שזה יהיה מאוזן, ויש גברים כמו יואב שיכולים לגרום לי לרדת על הברכיים במשך שעה בלי שייגעו בי בכלל. כנראה שזה חלק בי שאוהב גם את זה לפעמים.
אני תוהה אם יהיו לי סימנים כחולים-סגולים מהכאבים שאני מרגישה בגוף שלי כרגע. הלוואי ויהיו. אם יואב לא יכול לתת לי נישוקים וכרבולים וליטופים, אז לפחות שייתן לי סימנים כחולים-סגולים.
בלילה, אחרי שיואב הלך, חלמתי שאני במלון, שהיה סוג של בית. אני חוזרת עייפה מאוד באוטובוס עם תיקים מאיזשהו משחק כדורגל (אני לא צופה בכדורגל). אני לא יודעת כל כך באיזו תחנה לרדת. נראה לי שהיה כתוב רמת-גן. אני מגיעה לבניין, עולה עם כמה חברות. אנחנו מסכמות יחד עם אילו מורים אנחנו רוצות להיפגש מחר. כנראה שחזרתי לתיכון.
כשאני מגיעה לדלת החדר שלי, אני רואה שהיא מעט פתוחה. אני נכנסת ורואה את איתי מהלימודים שוכב לי במיטה. החדר הפוך ומבולגן ומשהו בלראות אותו במיטה שלי ומחלל את המקום הכי אישי שלי, היה כואב. הוא השתמש לי בדברים, ואני זוכרת שצעקתי לו "איתי! מה אתה עושה כאן?", ואז שאלתי, "לקחת לי מהתכשיטים, איתי?". אני רואה אותו מתלבט בינו לבין עצמו ואומרת לו "אני רוצה את כל התכשיטים שלי, איתי. אם אתה תביא לי את כולם עכשיו, אנחנו נסתדר ביננו ואני לא אתקשר למשטרה." אז הוא זורק לי איזה צמיד שהוא לקח.
אחר כך אני מרימה איזשהו חפץ מהרצפה ושואלת אותו אם הסטודנט היה שם. הוא עונה לי כן, ואני נגעלת שכף רגלו דרכה לי בחדר. "אני רוצה שתלך מכאן, איתי. תלך!", אבל הוא לא ממהר לקום ואני ממשיכה לבקש בנימוס מסוים.
ואני תוהה אם יש קשר בין שני הדברים הללו. בין להכניס גבר אלייך הביתה, להכניס אותו לגוף שלך, ואחר כך לבדוק מה הוא לוקח ממך, ומה את צריכה לבקש בחזרה.
אני כל כך רוצה לבטל את הראיון הזה, ומצד שני אני חייבת אותו. חייבת שתהיה לי איזושהי הכנסה, לפחות בחודש הקרוב.
שיהיה יום מקסים.
מזל שגלעד מגיע עוד כמה דקות להתכרבל איתי :)