אז הערב אני אעלה לגג הפרטי שלי ואסתכל קצת על השבוע שעבר. חזרתי, או המשכתי, או התחלתי להרשות לעצמי קצת להזדיין בלי חשבון. אחרי חודש וחצי מאז הסקס עם האקס, ואחרי שנגמרה תקופת הדייטינג בחורף. הפלא ופלא ברגע שרציתי לפתוח את רגליי, זה קרה יום אחרי יום אחרי יום. אתמול זה תפס, ונפגשתי עם בחור חמוד, שקט וחתיך. שגרם לי להרגיש את החום והקרבה שרציתי. עכשיו מתחשק לי להסתכל במראה ולתת לעצמי סטירה. להגיד לעצמי בכעס, "מה חשבת? הוא אמר לך שהוא לא מחפש קשר רציני, ואת חשבת שאולי אם הוא יפגוש אותך, הוא ישנה את דעתו. ובכן, זה לא יקרה".
אבל בימים אלה, אני מנסה בטיפול לתרגל קצת פחות להזין את המבקר העצמי שלי, שבדרך כלל תופס כל כך הרבה ממני. אני מנסה להסתכל על הסיטואציה ממקום אחר. בוגר ומכיל. אם הייתי החברה הכי טובה שלי, מה הייתי אומרת לעצמי? כנראה שהייתי אומרת לעצמי להיות כנה כלפיי וכלפיו (עולות לי דמעות). הייתי אומרת לעצמי שמגיע לי משהו אמיתי וטוב. לא כזה שמייצר אצלי חוסר ודאות, טשטוש, חוסר גבולות - אלא משהו אמיתי וטוב. הייתי אומרת לעצמי שלא מגיע לי עוד גבר לרדוף אחריו. שלא מגיע לי עוד גבר שאני רוצה ולא רוצה אותי. הייתי אומרת לעצמי שאני בסדר כמו שאני. שאני לא אובססיבית. אני לא פתטית. אני מרגישה כך כי פגשתי מישהו שהייתי רוצה להכיר יותר, להיות איתו יותר, אבל הוא מבלבל אותי. הוא רוצה דברים אחרים ממני. כנראה.
התרגיל הזה, לדבר לעצמך כמו החברה הכי טובה שלך, הוא תרגיל טוב. הוא משחרר את המחשבה ומציג דרכים חדשות לפנות לאותו מקרה. אתם מבינים, כנראה שהספקתי להכיר את עצמי כבר. אם אני רוצה עוד פגישה עם הבחור אחרי הפעם הראשונה, כנראה שגם אחרי הפעם השנייה אני ארצה עוד פגישה. וככל שאני ארצה יותר, אם הוא לא שם, הוא ירצה פחות. כך זה תמיד. אז למה להמשיך? למה לחפור את הבור עמוק יותר? עד שאני כבר לא אמצא סולם מספיק גבוה לטפס בו? לא עדיף לסיים את זה כבר עכשיו? כשזה עוד קל יותר? כשאין זכרונות. כשעוד לא הספקתי לחוות מספיק כדי להיקשר כדי שזה יכאב המון. עדיף, נכון?
אבל תדמיינו מכור לאלכוהול אחרי הלגימה הראשונה,
ככה אני מרגישה עכשיו.
אני מרגישה יותר טוב. מרגישה שהצלחתי להסתכל על עצמי בבהירות. במקום לשפוט את עצמי ולהיכנס למעגל של כאב, הסתכלתי על עצמי בצורה בוגרת והכרזתי "מגיע לי אהבה". פעם זה לא היה קורה, אתם יודעים?
שבת שלום (: