"אם תפגוש אדם שבור
שב איתו
על הסף השבר הארור
אל תנסה לתקן
אל תרצה שום דבר
ביראה ובאהבת הזולת
שב איתו
שלא יהיה שם לבד"
(סמדר וינשטוק)
הלוואי ויכולתי לשבת איתך קצת על השבר. לדעת שאתה שמח ומאושר. בזמן קצר מאוד נכנסת לי ללב. היית מאוד נעים כשהיית נעים, וקצת פחות כשכבר לא.
אבל הייתי פעם אחת ויחידה בקשר מתמשך עם בחור כמוך, וזה לא משהו שאני מאחלת לעצמי שוב.
היום אזרתי אומץ וברגע אסטרטגי מדויק, הצלחתי לצאת מהמעגל הזה. לומר לך להתראות.
אבל אי אפשר באמת להיפרד מבנאדם ככה, שעניין אותך, שנכנס לך ללב. צריך לשחרר ולקוות שיהיה בסדר. לא לחשוב על מה עוד יכולת להשיג ומה עוד יכולת לחוות איתו.
להשאיר את זה לסיפור עם מישהו אחר...
היה היום יום טוב מאוד. כל כך טוב שהוא גרם לי לבכות. הוא הזכיר לי אותי של מזמן. של לפני חצי שנה, כשהייתה לי עבודה, והייתי חוזרת הביתה מותשת, עייפה אבל מסופקת. אחרי הספק טוב. היו לי היום געגועים למקומות שעוד לא עזבתי, ומי יודע אם אי פעם אעזוב. היו לי מחשבות קשות, שאלות מפחידות והרבה דאגה. אבל גם צלחתי אתגר משמעותי. אפיתי את העוגה הזו עם הבצק הכי טוב שיכולתי, עכשיו אני אתן לה להאפות ואקווה שייצא טעים. ואם לא, תמיד אפשר להכין בצק חדש.
לפעמים החיים האלה כל כך הזויים ומשוגעים שאני מרגישה שאני מאבדת את הידיים והרגליים שלי. יש ימים של קיפאון וחוסר תזוזה, ואחרים של רכבת הרים. לפעמים אני מרגישה לא בשליטה. זה מרגיש כמו פחד תהומי בשבילי. ואולי יום אחד אצליח לשחרר. להתרגל לכאוס הזה.
קטע שכתבתי אחה"צ...
זה היה רגע כזה של שמש בין-ארבעיים.
רגע לפני השקיעה, השמש זוהרת באורה היפה ביותר.
הסתכלתי על הרחוב הלא-מאוד יפה, בשכונה הלא-מאוד יפה, והבנתי שאני אתגעגע. אני אתגעגע מאוד. שום מקום לא ירגיש בבית, כמו העיר הזאת.
הכול התחיל מהתערוכה שראיתי במרכז המסחרי. נזכרתי באבא שלי שכל כך אוהב ומכיר כל פינה בעיר. כל אולם קולנוע שעומד ריק היום, ופעם שקק חיים. ואולי כנראה גם התחלתי להתגעגע אליו אחרי כל כך הרבה זמן שלא ראיתי אותו.
יש בי משהו בפנים שכמה לחדש. להמציא את עצמי חדש. לחוות עוד דברים, עוד רגעים. להפליג. וכדי לרכוש חוויות חדשות, לטעום מקומות חדשים, אני יודעת שאצטרך לעזוב. וזה מרגיש כמו פרידה מהעיר שאני הכי אוהבת.
אבל לפעמים אתה עוזב גם את מי ומה שאתה אוהב, ויודע שתחזור אליהם. זה תקף לערים. זה תקף לאנשים. אין לי ספק שאחזור לכאן. ומי יודע ואולי יום אחד ארצה להיות גם ראשת העיר הזו. אבל כעת, בסיומו של התואר הזה, תקופת הנעורים המאוחרת של שנות ה-20 שנדמה כי סופה הולך וקרב בצעדי ענק, ואילו תחילתה הייתה כה ארוכה ומתישה, עכשיו אני מרגישה שזה זמן לשינוי. לחתום את התקופה הזו במשהו חדש, להתחיל משהו חדש.
וזה כמו בשיר של סוזן וגה, היא חוזרת ואומרת "I think it's called my destiny, that I am changing".
כן, אני משתנה.
אני שתמיד בלב מרגישה ילדה נצחית.
שלא מדמיינת עוד את היום שאהיה אמא, או שיצמחו לי שערות לבנות בשיער. אני מרגישה את השינוי והוא בא לי עמוק מתוך ואל תוך הלב ומרעיד את כולי. כמה יפה הוא שינוי, כמה מיוחד, כמה מפחיד וכמה בלתי-ניתן להילחם בו.
הדירה, אני אעבור ממנה בקרוב. כך זה מרגיש לי. זה מצחיק שהגעתי לדירה על הים וביליתי בה כל החורף אבל אעבור ממנה בתחילת הקיץ.
הבכי שאני בוכה עכשיו לאורך כל הנסיעה ועד שאגיע הביתה, זה בכי של שחרור מתח וגעגוע. ואולי היום אני מרגישה יותר כוח להתקשר לאבא כי סוף סוף יש לי חדשות טובות "אבא היה לי ראיון עבודה. כן בתל אביב, כן אני יודעת שאתה לא רוצה שאעזוב. אין ברירה. אתה בגילך נסעת לחו"ל וגם אמא. אז אצלי זה בקטנה."
יש שקט בשכונה הזו שמרגישה כמו קיבוץ. זה עוד לפני פינוי בינוי. עוד כשיש המון עצים שגורמים לאוויר להיות קריר יותר. נעים יותר.
השקט יחסר לי זה בוודאות. הים. אבל אני לא באמת אעזוב. אני אבוא לבקר. וכך הכול יקבל הרבה יותר חשיבות.
תמיד הייתי בבסיס שלי בנאדם שמח וחיובי.
ואסור לי אף פעם לוותר על זה.
גם לא בשביל אף אחד אחר.
לילה טוב