יושבת כבר כמה דק' מול הזוג הזה במרפסת שמדבר לו. אני מסתכלת על הסיגריה שלה ומרגישה את החשק הזה בגרון. אני לא זזה מכאן, אבל גם לא מבקשת. מתוסכלת מעוד תשובה שלילית על ראיון. "אנחנו חוששות שהתפקיד ישעמם אותך". נראה לי שזה כבר הפידבק השלישי שאמור להחמיא לי על זה שאני over-qualified. בשביל מה הפטרוניות הזו? אם הגשתי את קורות החיים למשרה הזו, הגעתי לראיון ואני עדיין רוצה להמשיך, אז... תשאירו לי את חופש הבחירה.
אני עייפה מזה. די. נמאס לי מקבוצות ווטסאפ של חיפושי עבודה. נמאס לי להיות כל הזמן בתחושה הזו. באמת. חיפוש עבודה זה דבר כל כך מתסכל. זו תחושה שאין לך קרקע יציבה עד שלא תשיג את זה. אין ביטחון. אין שקט אמיתי. מזל שדניאלה התקשרה, רגע לפני שביקשתי מהאישה הזו קצת מהרעל הנהדר הזה. הערב ניצלתי מזה, לא יודעת מה יהיה מחר.
זה היה שבוע מטלטל. הרבה דברים שקרו גם במסגרת הטיפול הרגשי, גם בעניינים רומנטיים. ועכשיו יש לי תחושה כזאת של.. חוסר שקט. מחר אני אקום בבוקר, ואמשיך להגיש קו"ח. אמשיך לנסות. מחר יהיה יום חדש. עכשיו הכול ביחד אופף אותי.
אני מסתכלת באפליקציות ואף אחד לא בא לי. אף אחד לא בא. יואב עייף הערב. מצד אחד אני יכולה להתנהג כמו נערה בסיכון ולמצוא מישהו מהרגע להרגע בלילה, ומצד שני, זה באמת מה שאני צריכה? עם המשקיע הכול הפך להיות מעיק וקשה. היה לנו דיבור על להיפגש מחר, באיזשהו מקום. ועד שהוא עונה עם הדיליי שלו.. אין לי כוח לזה. יש דברים שאני צריכה לשחרר. אז אני דוחה את מחר איתו. לא בא לי להמתין לתשובה, ולא בא לי לבטל דברים שקבעתי וחשובים לי בשביל שעה איתו מחר.
שחיתי היום בים, והיה נהדר. הים היה טוב אליי. הוא תמיד טוב. הוא תמיד שם, נשאר. כשאני שוחה הכול שקט. אני לא שומעת כלום, כמעט גם לא את המחשבות שלי. התחלתי לשחות הרבה יותר רחוק ממה שאני רגילה. מעבר לשובר הגלים, הזרמים חזקים ואני נלחמת בגלים. בולעת קצת מים. קצת שורף לי בגרון. אבל זו שחייה אתגרית כזו. כשאני יוצאת מהמים לפעמים הרגליים שלי מתבלבלות. מנסות לרגע להיזכר איך לדרוך שוב על החול.
לילה טוב.