אתם מבינים,
כדי לשכוח אותו אני באמת צריכה להאמין שהקשר הזה צריך להסתיים. אני באמת צריכה להאמין שיהיה לי טוב בלעדיו. אני באמת צריכה לרצות לחתום את הסיפור הזה.
זה היה סיפור מרגש ועוצמתי ומטלטל עבורי. משהו מיוחד וטוב. אבל כמות הדמעות שבכיתי עליו. כמות האנרגיה שהשקעתי. ובעיקר ההבנה שאני לא מי שהייתי לפני 3 שנים. שמגיע לי הרבה יותר טוב. שגם אם לא תהיה ביננו אינטימיות, אבל ניפגש לקפה פעם בחצי שנה - זה לא מה שיעשה לי טוב באמת.
לנסות להחיות את הקשר המת הזה, כל פעם בזרם חשמלי מועט, לוקח ממני כל כך הרבה. זה לא מה שרציתי אף פעם. זה לא מה שאני רוצה עכשיו. התפשרתי כל כך הרבה. רק להיות בקרבתו. רק לשמוע מה שיש לו להגיד. ובעיקר בעיקר, לקבל יחס, תשומת לב, חום. כי באמת הרגשתי את זה ממנו.
ועכשיו, הוא באמת עשה לי טובה שהוא סוף סוף סיים את זה. ברור שאני עדיין שונאת אותו על שהוא נכנס לי לחיים מלכתחילה. הפרח התמים שזה היה בהתחלה, הפך לגינה סבוכה שמסתירה לי את אור השמש. מלאה בקוצים ועלים ובלאגן. לא ציפיתי שהיא תגדל למימדים כאלה. אך כך קרה. אבל אני צריכה לצאת מהבית הסבוך הזה. להאמין שיש דרך אחרת טובה יותר שתביא אותי למקומות טובים יותר.
אני באמת צריכה לרצות את זה.
באמת.
---
היום הרופא דקר אותי לאורך כל כתף שמאל. דקר עמוק עד פנים השריר כדי להפיג את המתח והכאב שלי. "זהו, נראה לי. בצוואר לא נעשה", הוא אמר, "זה יותר מדי כואב". "אולי בכל זאת?" עניתי. היום אני מוכנה לכאוב. הוא החדיר את המחט עמוק והזיז אותה בפנים. והכאב שלי סוף סוף הפך למוחשי. כשסיים, אמר "את יודעת, יש כאלה שמתעלפים מהזריקה הזאת בצוואר".
אוי ד"ר, אם רק היית יודע כמה אני יכולה לכאוב.
לילה טוב ❤️🔥