בזוית העין אני רואה נערה צעירה מתחבאת לצד כספומט. אני תוהה מה היא עושה שם. מפני מי היא מתחבאת? חברתה עומדת כמה צעדים משם ומחכה. מדי פעם הנערה מציצה ומצחקקת לעצמה. אני מסתכלת מהצד וזה גורם לי לחייך.
הדמעות בתחנת האוטובוס מתחילות לרדת להן. נפרדתי מאמא כמה דקות לפני. תכננתי לנו בוקר נעים יחד בכמה נקודות נוסטלגיות בעיר שהיא גדלה בה ואני חיה בה.
הייתה תערוכת ציורים ושתי תצפיות בגגות מרשימים. היה קפה ועוגה בבית קפה אמנותי, וחומוס אחד שאמא לא אהבה. אין מה לעשות, היא בררנית.
נכנסנו אחר כך אל מבנה שוק ישן נורא. יכולת לראות נורות תלויות בחוטים שחורים למעלה, והמאווררים הקטנים שעמוסים באבק. זה הזכיר לה את הקניות עם אמא שלה והיא ממש נכנסה לזה. "רוצה משמש? אפרסק?", התחילה לקנות לנו בטירוף דובדבנים ועגבניות שרי. "אננס אני אקנה לך ליד הבית, יש להם יותר בזול". תודה אמא. אני אוהבת אותך אבל כבר עייפתי וכנראה חיכיתי לרגע שאוכל לבכות.
"היו ימים", היא אומרת כשאנחנו מחכות בתחנת האוטובוס. "נכון, היו. אבל גם עכשיו יש ימים, אחרים", עניתי. "תודה על הפינוקים, אמא". וכך היא הלכה לה. אני מעריכה את הזמן איתה, יודעת שהיא לא תהיה פה לעד. עם כמה שמערכת היחסים ביננו ידעה תהומות, היום היא יותר מאוזנת. גם מערכת היחסים, וגם אמא שלי.
וכך הגיעו להן הדמעות בתחנת האוטובוס. כשחשבתי לעצמי שהעיקר בחיים זה הקשרים שאת יוצרת. אמרתי לעצמי שאני כבר תקופה ארוכה מתמודדת עם החוסר שלו. ההבדל העיקרי עכשיו יהיה ההבנה וההשלמה. להיפרד מהזכרונות. לקוות שיגיעו חדשים וטובים הרבה יותר.
את תסתדרי, אני אומרת לעצמי. את תסתדרי והכול יהיה בסדר.